מדברי הרב על הגדה של פסח

מתוך סיכומו של רבי נתן אוזנה


הקדמה


ליל הסדר קרוי כך בלשון סגי נהור, שהרי שום סדר של ממש אין בו. כמובן שישנו הסדר שסידרו לנו חכמים, שהוא: "קדש ורחץ וכו'" שחיברו רבי שמואל בן שלמה מפלייזא (אחד מבעלי ההתוספות), אך מי שמכיר את ליל הסדר יודע ש"סדר" כמעט ואין בו; זה מושך בחולצה, האחיין מושך בעניבה, אין הגדה שלא התלכלכה מיין או מחרוסת, וכן על זה הדרך. כך צריך להיות הלילה הזה! מאחר ולילה זה הוא לילה של הילדים – "והגדת לבנך" – והילדים חיים בחופשיות (להוציא אולי ילדים עיראקים...). באופן דומה, השבת שלפני פסח קרויה "שבת הגדול". ר' יוסף משאש העיר על כך ששבת זו היא למעשה "שבת הקטן", שהרי בכל השנה אדם אוכל בכלים רגילים ובשבת הגדול אדם עושה עצמו כפליט בתוך ביתו – אוכל בכלים חד פעמיים, ונזהר מכל משמר מלפזר פירורים. ואני הקטן אומר ששבת זו קרויה "שבת הגדול" מפני שמי שיצא ממנה בשלום וללא כעסים מיותרים קרוי "גדול". בזה יבחן האדם אם גדול הוא אם קטן.


הגדה של פסח נתחברה רבדים-רבדים, תקופות-תקופות. בתקופה הראשונה – מיציאת מצרים ועד בית המקדש הראשון, ליל הסדר היה בעיקרו סביב קרבן הפסח. יושבים יחד עם המשפחה ועם כל מי שנמנה על השה, עושים את השה "על האש", אוכלים מצות ומרורים ותוך כדי כך מספרים ביציאת מצרים. בתקופת בית שני, אפשר לומר שיש תפילות ודיבורים מסביב לקרבן פסח. בתקופת חז"ל (תקופת התנאים) מתחיל להתהוות קצת סדר בליל הסדר. כאן נכנסו ארבע הקושיות של "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", וכן דברי רבן גמליאל: "כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור", וכן "ארמי אובד אבי", "בכל דוד ודור חייב אדם לראות (להראות) את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ועוד. בתקופת האמוראים, כאן נכנסים גם המדרשים לתמונה כדוגמת "עבדים היינו לפרעה במצרים" ומחלוקת רב ושמואל בענין מהי ההגדה ומהיכן מתחילים אותה. בתקופת הגאונים נתווסף גם "הא לחמא עניא" לפתיחת ההגדה. בתקופת הראשונים נוספו עוד כמה קטעים כדוגמת "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך", וכן "חסל סדור פסח" של אחינו האשכנזים ופיוט "אחד מי יודע" ועוד. ההגדה ממשיכה להשתדרג לה, הסוציאליסטים עשו להם הגדות משלהם, הקומוניסטים, הקיבוצים וכו'. כללו של דבר: ההגדה נתחברה רבדים-רבדים. כאשר אנו באים לפרש את ההגדה, אין אנו מתעסקים בכך. וכדרכם של פרשנים, לוקח אני את כל הכתוב כאחד וקוראו על פי הסדר בו הוא כתוב.


לחם העוני


ההגדה נקראת כך מלשון הגד, אמירה. כך גם המצה קרויה "לחם עוני" מפני שזהו לחם ש"עונים עליו דברים", הכל סובב סביב הדיבור.


הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.


ובתרגום חופשי: הנה זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. האם אכן אכלו ישראל מצות במצרים? אחת התשובות לשאלה זו היא של רבי אברהם אבן עזרא שאומר שגם במצרים אכלו ישראל מצות, משיקולים כלכליים של המצרים.


כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.


כל מי שרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא ויעשה פסח. וכבר קשה, שהרי מדובר כאן בקרבן פסח – והלא קטע זה נתווסף להגדה בזמן שלא היה קרבן פסח (בתקופת האמוראים או הגאונים)? בפשטות ניתן לתרץ כי מדובר כאן בלשון של דילוג – "יפסח", מה שמצוי בלשון של היום: "יקפוץ אלינו".


מדוע לדעתכם חוצים את לחם העוני בפתיחת הערב ומציגים אותו לעיני כל? אומר רבי רפאל ברדוגו, אדם שהיה בעצמו עני מרוד בתחילת דרכו עד כדי כך שאת חידושיו היה כותב לאור הירח: כאשר העני מגיע כאורח אל בית מפואר ומלא בכלים ותבשילים מיוחדים, הוא מרגיש שלא בנוח להצטרף ולאכול, הוא חש את ההפרש שבין מצבו לבין מצב בעל הבית ששפר עליו מזלו. על כן, בלילה הזה כולנו מזדהים עם העני, אוכלים לחם עוני ומציגים אותו בגלוי מיד בתחילת הערב - על מנת שהעני ירגיש בנוח כבר בתחילת הלילה.


בין חופש לחירות


(ספרדים:) הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא הָכָא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין.


(אשכנזים:) הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.


יציאת מצרים איננה אירוע של העבר בלבד, אלא זה תהליך השייך גם להווה ולעתיד. אדם צריך לראות עצמו בהווה (בכל דור ודור) כאילו הוא יצא ממצרים. כמו כן, יש יציאת מצרים עתידית. כך גם בביטוי זה: בעבר – היה לחם עוני. בהווה – כל מי שצריך יבוא ויאכל. בעתיד – לשנה הבאה בארץ ישראל נהיה בני חורין.


נשים לב להבדל בנוסחאות בין אחינו הספרדים והאשכנזים. הספרדים אומרים: השנה אנו כאן בנכר ובשנה הבאה נהיה בארץ ישראל. ואז הם מרחיבים: השנה אנו עבדים בנכר, ובשנה הבאה נהיה בני חורין בארץ ישראל. משמע, שיש אפשרות שתהיה בארץ ישראל בשנה הבאה ולא תהיה בן חורין. הכיצד?


לשם הבנת הענין הזה עלינו להבחין בין מושג החירות לבין מושג החופש. בספרו של חליל ג'ובראן הלבנוני נכתב כך: "חופשיים תהיו רק עת שתשוקת הדרור לא תהיה לכם רסן, והחירות לא מאווה ביעד. בני חורין אתם! לא עת ריקים ימיכם מדאגה. לילותיכם בלא מחסור וצער, אלא דווקא עת אלה יקיפו אתכם, ואתם מעליהם תרומו גבוהים וגלויים". רוצה לומר, בן חורין הוא מי שחי במציאות שיכולה להיות קשה עבורו – אך בתודעתו הוא נותר בן חורין. את החופש האדם יכול למצוא בשפע בארצות הברית – שם יש חופש ופסל של חירות. אדם חופשי עושה כרצונו, הוא יכול להיות חופשי ובמקביל מכור לדבר מסוים – לתאוות מסוימות – על מנת להיות מאושר בעיניו. מתי הוא יהיה בן חורין? כאשר הוא לא יהיה זקוק לאותה התמכרות על מנת להיות מאושר. ההבדל הזה הוא משמעותי ביותר; לעבד יש חופש אך הוא איננו בן חורין.


בהקשר דומה, הגמרא דנה בדין מיוחד השייך לעבד כנעני. לעבד כנעני יש מעמד מיוחד שבו הוא פטור מרוב המצוות כל אימת שהוא עבד, אך ברגע שהוא בן חורין – הוא חייב לקיים את כל המצוות. בנוסף, ישנו מושג שאומר "זכין לאדם שלא בפניו" – ניתן לזכות אדם בדבר מה אפילו שלא בפניו. הגמרא במסכת גיטין שואלת: האם מותר לשחרר עבד שלא בפניו? רוצה לומר: האם זו "זכות" לשחרר עבד כנעני? נחלקו בגמרא בענין זה, וישנה דעה שאין זו זכות לעבד שיתחייב בכל המצוות, שהרי: "עבדא, בהפקרא ניחא ליה" - נוח לו לעבד להשאר חופשי ואין הוא מעוניין להיות בן חורין. נמצאנו למדים כי החירות היא חירות משעבוד, מהתמכרות. וכן למדנו כי יכול אדם להיות חופשי ולא בן חורין גם יחד. כאשר האדם הוא בן חורין הוא נאמן לעצמו בלבד, למי שהוא באמת. ובלשונו של הרב קוק (עולת ראיה, הקדמה להגדה של פסח):


"ההבדל שבין העבד לבין בן החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חרות, ולהפך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החרות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלוהים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שווים את ערכם, מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית עצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזו שליטה שהיא, בין שהיא רשמית ובין שהיא מוסרית - במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב."


לפי הסבר זה, ברור מה אומרים אחינו הספרדים: הואיל ויש אפשרות שתהיה בארץ ישראל בשנה הבאה ולא תהיה בן חורין, התקווה הגדולה היא: לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִין. [לפעמים עלינו לשאול את עצמו האם החברה הישראלית בימינו היא בת חורין או לא? נראה שאנו עוד לא שם. הגענו לדור שבו יש רווחה גשמית אך עדיין אין חירות. איננו יודעים עדיין מי אנחנו. ומי אנחנו באמת? אנו העם העברי. לעם העברי יש שתים עשרה זהויות שונות – כמנין שבטי ישראל. עלינו לשוב ולברר את זהותנו המקורית]


בין טיבול להסבה


מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת?


ספרדים: שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אֶנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת והַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים.


אשכנזים: שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה - כֻּלּוֹ מַצָּה!


אחינו האשכנזים מתחילים בחמץ ומצה באופן הגיוני לגמרי – שהרי עיקר החג קשור לענייני חמץ ומצה. אלא שרוב רבותינו הראשונים ועמם אחינו הספרדים מתחילים דווקא מענין הטיבול. וזאת למה? ראשית כל, מפני שמבחינת ה"סדר" הדבר הגיוני, שכן קודם לכן הטבלנו טיבול אחד – כאשר טבלנו את הכרפס במי מלח, ולכן השאלה הראשונה עוסקת בכך. גם מבחינה רעיונית ניתן למצוא לכך הסבר ראוי: גלות בני ישראל למצרים התחילה ממכירתו של יוסף על יד שכם. ראו אותו אחיו, והחליטו להורגו ולהשליכו לאחד הבורות, "ואמרנו: חיה רעה אכלתהו" – על מנת שיעקב אביהם לא יחפש אחריו. לאחר מכן הם לוקחים את כתנת יוסף ומטבילים אותה בדם. כאן, בהפרת האחווה על ידי שנאת חינם, התחילה הגלות. בזמן הגלות אנו מחולקים ומפורדים – "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". וראו זה פלא, כאשר יצאו ישראל ממצרים, הפעולה האחרונה שעשו במצרים היתה: "ולקחתם אגודת אזוב, וטבלתם בדם אשר בסף". הרי לפניכם שני טיבולים – האחד פותח את הירידה למצרים והאחרון חותם את הגלות ופותח את היציאה ממצרים. מה יש בה באותה טבילה שניה? "ולקחתם אגודת אזוב" – יחד, בחבורה הנמנית על הפסח. זהו התיקון לחטא האחווה. כנגד שני הטיבולים הללו אנו מטבילין הלילה הזה שתי פעמים כתזכורת לדורות.


שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין ושוֹתִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, והַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָנו מְסֻבִּין.


רבי יוסף חיים אומר כי הטיבול וההסבה מלמדים אותנו את עיקר הלילה. עיקרו של סיפור יציאת מצרים הוא ללמדנו שהכל יכול להשתנות. "יש ענין שיתהפך הכל לטובה". עם ישראל היה עם של עבדים ולפתע יצא לחירות. על מנת שנוכל לזהות את החירות הזו, אומרים לנו – "היו חלק מהסיבוב". "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב" – התנועה הסיבובית הזו היא עקרונית בלילה הזה. במדרש מצאנו את המקור למצוות ההסיבה בליל הסדר מכך שכאשר יצאו בני ישראל ממצרים, נאמר: "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא... ויסב אלוהים את העם". ממשיך הבן איש חי ואומר, לחג הפסח שני שמות עיקריים: חג הפסח וחג המצות. הפסח מרמז על קרבן הפסח ומלמד על עושר וגדולה, על זמן שבית המקדש קיים והאומה קיימת בארץ ישראל. לעומתו, המצות מרמזות על לחם עוני, על גלות ונדודים. אם כן, בחג זה מופיעות שתי המגמות, של עשירות ושל דלות – ללמדך שפעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. על זה אמר רבן גמליאל: "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור". אם אתה ב"פסח" – השמר לך פן תשכח את המצה והמרור. וכן להיפך – אם אתה חלילה ב"מרור", דע לך שיש גם "פסח". וכך, בתחילת הסדר אנו לוקחים את הכרפס המתוק ומטבילין אותו דווקא במי מלח. בהמשך, את המרור מטבילין בחרוסת המתוקה. המר יכול להפוך למתוק והמתוק למר. הכל יכול להשתנות. הבן איש חי מספר בשם ספר מימי הביניים בשם: "בן המלך והנזיר", שהיה מלך אחד מודאג ביותר, וראהו אחד מן החכמים שהוא מצר ולבו דואג. מה עשה? אמר למלך שמחר יביא לו קמע ויסיר דאגה מליבו. למחרת, הביא לו את הקמע – שהיה טבעת מזהב ועליו חרוטות האותיות: ג', ז', י'. שאלו המלך לפשר הדבר, והלה השיב לו: אלו הם ראשית תיבות: "גם זה יעבור". כאשר אתה נמצא בצרה, תביט בטבעת ותזכור שגם הצרה עתידה לעבור. וכאשר אתה ברווחה, אל תתגאה – גם זה יכול לעבור! מצאנו גרסה אחרת של סיפור זה אצל הסופרת קלר ריינר: "מילים אלה למדתי אצל סבתי כביטוי שבו יש להשתמש בכל עת בחיים: כאשר הדברים מגיעים לשפל המדרגה, כאשר הדברים פשוט גרועים, כאשר הכל נפלא ונהדר ויוצא מן הכלל ושמח, יש לומר את שלושה המילים הללו לעצמכם. הן יעניקו לכם תחושת פרספקטיבה וכמו כן יעזרו לכם להפיק את המירב מן הטוב, ולהיות סטואים (שלוים) לגבי הרע: גם זה יעבור".


על שתי הגדות שהפכו לאחת


עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹוהֵינוּ מִשָּׁם...


בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.


כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל...


בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ... וְגם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.


המשנה אומרת שההיגד של פסח יש לו סדר, תוכן מסוים. אחד מן המאפיינים שלו הוא: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". בגמרא (פסחים קטז.) מובאת מחלוקת בין רב לשמואל מהי הגנות ומהו השבח: רב אומר: הגנות היא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". זוהי גנות תיאולוגית – אבותינו היו עובדי עבודה זרה. והשבח אף הוא תיאולוגי: "ועתה קרבנו המקום לעבודתו" – מעבודה זרה עברנו לעבודה שאינה זרה. שמואל אומר: הגנות היא: "עבדים היינו לפרעה במצרים". ומהו השבח? "ויוציאנו ה' אלוהינו משם". במילים אחרות, הגנות היא גנות פוליטית-מעמדית, ואף השבח כן. מחלוקת זו קיימת עד היום בחברה הישראלית תחת השאלה: "מהי גאולה?" - האם הגאולה היא רוחנית או גשמית? (שמואל למשל נאמן לשיטתו כאשר הוא אומר במסכת ברכות: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד").


מעניין לראות כי קודם לכן ב"מה נשתנה" שאלנו שאלות חומריות - מדוע מטבילין שתי פעמים, מדוע אוכלים מצה, מדוע אוכלים מרור ומדוע אוכלין מסובין. וכעת אנו חותמים באמירה רוחנית: "בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא". אם כן, פתחנו בחומריות וסיימנו בהודיה על הרוחניות. מצד שני, מיד לאחר מכן מובאות השאלות של הבנים, שכולן שאלות רוחניות. וראו זה פלא, החיתום בהמשך הוא דווקא בהודיה חומרית: "בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים... וְגם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל". אם כן, מדוע פותחים בחומריות ומשבחים ברוחניות, ולאחר מכן ממשיכים ברוחניות ומשבחים בחומריות?


נראה לבאר בפשטות שיש כאן הכרעה של המחלוקת אותה הזכרנו קודם לכן. גם רב וגם שמואל מסכימים כי חירות אמיתית חייבת לכלול גם את הגוף וגם את הרוח, כל השאלה היא: במה מתחילים, מהו העיקר? שמואל אמר: היציאה מן הגלות היא הדבר החשוב ביותר והיא תאפשר בבוא הזמן גם להקים קומה רוחנית על גבי הרובד החומרי. ורב אמר: הכל מתחיל מן הרוחניות – אם נהיה רוחניים מספיק, גם השכר החומרי לא יאחר לבוא. בעל ההגדה הכריע כשמואל. למעשה מדובר גם בסדר ההיסטורי של הדברים – קודם כל יצאנו ממצרים מעבדות לחירות, ורק לאחר מכן קיבלנו את התורה. כך גם "נפסק" במגילת העצמאות – הפותחת באמירה "בארץ ישראל קם העם היהודי" ורק לאחר מכן היא דנה ברוחו של העם היהודי. עוד נרחיב בדברים בהמשך ההגדה בעזרתו יתברך.



עבדים היינו – עד היום?


עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹוהֵינוּ מִשָּׁם


הבן איש חי מספר בהלצה שכאשר הילד רואה את אביו אומר בתחילת הלילה: "כל מי שרוצה יבוא ויאכל – הבית פתוח!" הוא שואל את אביו: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? הלא כל השנה אתה סוגר את דלת הבית ולא מכניס איש!" משיב לו האבא: "עבדים היינו לפרעה במצרים" – מה פרעה גוזר ואינו מקיים, אף אני גוזר ואיני מקיים!


הרב קוק אומר שיש כאן שלוש מדרגות של נפילה: עבדות – מעמד בזוי, לפרעה – אישיות בזויה, במצרים – ערוות הארץ הירודה ביותר מבחינה מוסרית. כנגד זה עלינו שלוש עליות: ויוציאנו – יציאה מן העבדות, ה' אלוהינו – יצאנו ממלכות פרעה אל מלכות ה', משם - ממצרים.


וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, עדֲיִן אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.


האמנם כך? אומר לנו הרב קוק: אילו לא היינו יוצאים ממצרים, לא היו מתרחשות מהפכות בעולם. זאת משום שהתודעה שהאדם הוא חירותי הגיעה לעולם לראשונה כאשר יצאו ישראל ממצרים. מצרים היתה האומה המייצגת יותר מכל את מושג העבדות. מדובר היה ב"בית עבדים" - כולם היו עבדים במצרים. העבדים – היו עבדים. האזרחים – היו עבדים לפרעה. ופרעה היה עבד לאלים והנילוס. העבדות במצרים לא היתה מקרית כי אם אידיאולוגית. האדם הראשון שניסה לספר לעולם שיש מושג כזה של "בן חורין" היה יוסף. יוסף מגיע למצרים ומנסה לומר לפרעה שכל מה שהוא מסביבו הוא תחת השגחה אלוהית – של מעל הטבע. פרעה לא מקבל את דבריו. לאחר מכן, כאשר מתמנה יוסף לאחראי על כלכלת המדינה, מגיעים אליו המצרים ומבקשים ממנו לחם. יוסף הסכים לכך, ובשלב ראשון הביאו המצרים ליוסף את המקנה בתמורה ללחם. שנה לאחר מכן, חוזר הסיפור והמצרים אומרים "לא נשאר כי אם גויתנו ואדמתנו". המצרים באים בהצעה: "קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם, ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה". זוהי מנטליות מוצהרת של עבדות שגורמת למצרים להקדים אפילו את מכירת עצמם למכירת אדמתם. מה עושה יוסף? "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה" – יוסף מוכן לקנות רק את האדמות ולא את האנשים. את המצרים הוא משאיר כמות שהם, אך הם לא יודעים להעריך חירות זו. אם כן, יציאת ישראל ממצרים חידשה לעולם כולו את המסוגלות לצאת מעבדות לחירות. אילו לא היו יוצאים ישראל ממצרים, רעיון זה לא היה מתחדש ומתפשט בעולם. יותר מכך, אומר הרב שכל מקום אליו הגיע עם ישראל והסיפור של עם ישראל נשמע בו – תמצא התפתחות והתקדמות, ובמקומות שלא שמעו על ישראל לא תמצא חירות כלל וכלל. נמצאת למד, שאילולא היו יוצאים ישראל ממצרים, העולם כולו לא היה יוצא לחירות. דבר זה רמוז במושג "יציאת מצרים" עצמו, שכן איננו אומרים "יציאת ישראל" כי אם יציאת מצרים בדווקא. כל המטרה היתה שגם מצרים עצמה תצא ממצרים, תצא מעבדות לחירות. בפועל, לא הצלחנו להוציא את העולם כולו. מה עשה משה? החליט להוציא יחד עם בני ישראל את הערב רב – שהם נציגי הגויים שיצאו עם בני ישראל ממצרים. הרב קוק אמר משפט ידוע ביותר בהקשר זה: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו" – כלומר, לעתיד לבוא כולם יצאו. חייב אדם - כל אדם - לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. תפקידו של עם ישראל הוא לשאת את דגל החירות בכל העולם כולו ולדאוג להופעתו.


המדרש אומר: "או הנסה אלוהים לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד', לד). ניתן לדמות את יציאת מצרים לתהליך של הריון ולידה. מובא במדרשי חז"ל, שיוסף מושך את אחיו אל מצרים כזרע הנמשך אל הרחם. הזרע פוגש בביצית ומפרה אותה, ואט אט החיים מתגברים, "ויפרו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א', ז), ואמא מצרים מרגישה שצפוף לה ולוחץ לה. תהליך הלידה עצמו איננו טהור, מיד כשהלידה מתחילה יש כבר טומאה. ביציאת מצרים הטומאה באה לידי ביטוי בצירוף הערב רב ליציאה. כשהלידה ממצרים מתחילה, היא מתחילה בדם ("אין פתיחת הרחם בלא דם"), יש עשרה צירים (עשר מכות), או עשר אצבעות, עד שלבסוף התינוק יוצא ומושך עמו את השליה (הערב רב) של אמו. לאחר שהשליה יוצאת, מגיעים לקריעת ים סוף - להפרדה המוחלטת בין האם לתינוק. זמן קצר לאחר מכן התינוק מתחיל לבכות ולדרוש אוכל, כפי שביקשו ישראל מיד בצאתם ממצרים. לאחר שהתינוק נולד, הוא עושה פרצופים כפי שהיה עושה ברחם, בניסיון לשחזר את המצב הטוב שהתרגל אליו. כך בדיוק עשו בני ישראל במדבר מספר פעמים, באמרם למשל: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד, ד).


הרב שרקי מסביר שטועים האומרים שארץ ישראל היא "אמא אדמה", אלא מצרים היא מולדתנו, ואילו היחס של בני ישראל אל ארץ ישראל הוא כיחס של חתן לכלתו. לא בכדי אסור לבני ישראל לשוב למצרים "אמנו", שיש בדבר משום גילוי עריות קולקטיבי. באופן בסיסי, האדם נוטה לשוב למצב הנוח שהיה לו ברחם אמו. שימו לב, שלאחר כל יציאה מגלות – היתה נטייה לשוב או להשאר בארץ ממנה יצאנו. כך היה ביציאת מצרים, ביציאה מבבל, ואף בגאולה האחרונה שלנו יש נטייה לספר לעצמנו שאנו שייכים לאירופה, למזרח, למערב וכו'. הגיע השעה שנשוב להיות עברים, נשוב להיות "מעבר הנהר", מעבר אחר של הרחם של הגלות.


על מעמדם של חכמים ותלמידיהם


וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים, כֻּלָנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.


מה פירוש "כל המרבה לספר"? מהי הדרך להרבות בסיפור? התשובה פשוטה: יציאת מצרים כוללת עבר, הווה ועתיד. יש ריבוי של יציאות מצרים. כך למשל, מעבר ליציאת מצרים המקורית - על האדם לעסוק ביציאת מצרים הפרטית שלו, למצוא את עצמו ביציאה מן המצרים שלו, ובזה הוא מוכיח כי אדם משובח הוא. על האדם גם להביט קדימה אל יציאת מצרים של העתיד. אדם שמסתפק במצבנו כיום כמות שהוא, בין אם מהצד החירות המדינית ובין אם מהחירות הרוחנית – עדיין איננו משובח. ישנה עוד כברת דרך שעל עם ישראל לעבור, ישנם מסרים אוניברסאליים שעליו להאיר לעולם, וכן על זו הדרך.


מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן


נשים לב כי מדובר בגדולי ישראל של אותו הדור: רבי אליעזר היה רבי אליעזר הגדול שידע את כל התורה כולה ולא השאיר דבר גדול וקטן שלא למד מן התורה עד כדי שחכמים היו אומרים עליו שהיה אומר את השמועות מרבו - רבן יוחנן בן זכאי - בצורה מדוייקת. רבי יהושע בן חנניה נאמר עליו "אשרי יולדתו", שכשהיה תינוק אימו הניחה את עריסתו בבית הכנסת וחי בעולם התורה מגיל ינקות. רבי אלעזר בן עזריה נמתנה לנשיא הסנהדרין בגיל העשרה והחליף את רבן גמליאל. רבי עקיבא הלא הוא אבי תורה שבעל פה, ורבי טרפון שהיה בר פלוגתא וחברו של רבי עקיבא. רבינו יוסף חיים אומר שכל החכמים הללו, אילו היו נמצאים במצרים – לא היו משועבדים כלל. וזאת למה? המדרש אומר ששבט לוי לא היה משתעבד במצרים (שבט לוי כולל בתוכו את הכהנים והלויים). רבי אלעזר ורבי טרפון לא היו משועבדים במצרים – שכהנים היו. רבי אליעזר ורבי יהושע (בן חנניה) – לויים היו. רבי עקיבא אף הוא לא היה משועבד – כי בן גרים היה. אם כן, מה ראו אותם חכמים שלא היו משועבדים שיעבוד חומרי במצרים להרבות בסיפור יציאת מצרים? אומר הבן איש חי: הם הרבו לספר בחלק הרוחני של היציאה ממצרים.


שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.


היכן היו התלמידים כל אותו הלילה? וכן: היכן היו הנשים, והילדים? ומה ראו כל אותם חכמים לחוג את הפסח דווקא בביתו של אחד מן הצעירים שבחבורה – רבי עקיבא. ישנה גישה חצי-מדעית מעניינת שאומרת שמדובר היה בהכנת מרד בר כוכבא. רוצה אני לבאר באופן אחר, בהמשך ישיר לדברים שאומר כאן רבי אלעזר בן עזריה:


אָמַר [להם] רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַים בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא. שֶׁנֶּאֱמַר, "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ". יְמֵי חַיֶּיךָ - הַיָּמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ - הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.


הרמב"ם הוא שהוסיף את המילה "להם" על מנת להדגיש לנו שאת הדברים שהשמיע רבי אלעזר בן עזריה הוא השמיע באותו מעמד שתואר קודם לכן, מיד לאחר שהתפרצו התלמידים אל תוך החדר. לאור זאת, קשה להבין את הקשרם של הדברים. הלא מדובר כבר בזמן של שחרית, ומה עניינה של דרשתו של בן זומא הנוגעת לקריאת שמע של ערבית כאן? כמו כן, הלכה זו קשורה לכל לילה ולאו דווקא לליל הפסח!


מרן החיד"א אומר לנו שאותם חכמים התכנסו יחד על מנת ללמוד את התורה על דרך הסוד. זו הסיבה שלא מצאנו בכינוס שלהם לא נשים, לא ילדים ולא תלמידים. רק החכמים, הגדולים, יודעי התורה היו נוכחים באותו מעמד. עד כאן דברי קדשו. כאמור, רבי אלעזר בן עזריה נתמנה בגיל צעיר להיות נשיא הסנהדרין, ונעשה לו נס ונראה "כבן שבעים שנה". בהזכירו זאת, רוצה רבי אלעזר לומר שחכם הוא, שהשיג חכמה כאדם בן שבעים. רבי שלמה אבן גבירול בהיותו בן שש עשרה כתב: "והנני בשש עשרה שנותי וליבי בָּן (קנה חכמה) כלב בן השמונים". אלא שרבי אלעזר בן עזריה, שהיה הצעיר שבחבורה, הבין דבר חשוב כאשר התפרצו התלמידים ועוררו את תשומת ליבם של רבותיהם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. רבי אלעזר הצעיר הבין שחרף כל גדולתו וידיעתו בתורה כבר בהיותו רך בשנים – אף הוא לא הצליח לנצח את חכמים בהלכה בענין הזכרת יציאת מצרים בלילות, עד שהגיע אחד מן התלמידים – הלא הוא בן זומא (שקרוי כך ולא בשמו המלא "שמעון בן זומא" מפני שלא היה רב אלא תלמיד) – ודרש את הדרשה האמורה לעיל על הפסוק "כל ימי חייך". המסר שרוצה להעביר כאן רבי אלעזר בן עזריה הוא חשיבות מקומו של התלמיד וחשיבות הלימוד ממנו. בכך הוא גם מבקר את חבריו על כך שלא נתנו לתלמידים להיות שותפים באותם הלילה. אם כן, אפשר לראות במעשה הזה מעין הקדמה ל"והגדת לבנך".


ארצה לטעון כי הלקח הזה נלמד והופנם על ידי כל אותם החכמים בהמשך הדרך. הגמרא במסכת חגיגה מספרת על היחסים שבין רבי יהושע לבין רבי אלעזר בן עזריה:


"תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין! אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש; שבת של מי היתה? – שבת של ר' אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. ומה דרש בה? "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" - אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?"


רבי יהושע אומר – אם רבי אלעזר בן עזריה דורש רוצה אני לשמוע. ודרשתו של רבי אלעזר דומה לדרשתו מאותו ליל הסדר הידוע בכך שהיא ממשיכה ליתן מקום של כבוד לקטנים. יש שכר למביאיהן של אותם קטנים. הבן איש חי אומר שבמעמד הקהל כולם עומדים צפופים זה לצד זה על מנת שילמדו אלה מאלה - הגדולים למדים מהתנהגותם של הקטנים המתפלאים מכל דבר חדש וכו', וכן האנשים לומדים מהנשים ולהיפך. רבי יהושע הפנים את המסר של רבי אלעזר בכך שהפציר בתלמידיו לספר לו חידוש ששמעו בבית המדרש. הגדיל לעשות ר' יהושע ואמר: "וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לָהֶם: אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ, שֶׁאֵין דּוֹרוֹ יָתוֹם". הבן איש חי מבאר שיש רב הדורש בבית הכנסת ודורש בקבלה – המקובלים הבינו את דבריו וכל השאר יצאו "יתומים" מן הדרשה. לעומתו יש רב הדורש בפלפולים – אותו הבינו רק תלמידי החכמים וכל היתר לא הבינו אותו. ולעומתם יש רב הדורש בהלכות פשוטות וגורם לחכמים שיכלו את זמנם לריק. המעלה של רבי אלעזר היתה, שכל מי שהגיע לדרשתו – למד משהו. כולם יצאו נשכרים ואין דורו יתום. רבינו יוסף חיים אומר את הדברים ומכוון גם לעצמו, שזו היתה מעלתו – להצליח לשלב בדרשתו סיפורים ומשלים, דברי קבלה והלכה ועוד.


עוד מצאנו מסופר על רבי יהושע במסכת גיטין:


"מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"? ענה אותו תינוק ואמר: הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע".


רבי יהושע רק בחן האם אותו ילד עדיין מתעניין בטקסט ששינן כשהיה קטן, או האם שכחה בצוק העיתים? משראה שהילד זכר את הפסוק כלאחר יד - הוא נותן בו את כל האמון, הוא יקדיש את כל זמנו ומרצו עד שאותו ילד יהיה מורה הוראה בישראל.


רבי טרפון מכונה על ידי רבי יהודה הנשיא "גל של אגוזים" – מבאר רש"י: רבי טרפון לא היה משיב תשובה קצרה של "כן" ו"לא" לשואל אותו, אלא היה מרחיב לו כגל של אגוזים שאם אתה מוציא ממנו אגוז אחד – כל האגוזים מצטרפים יחד איתו: "כך היה ר' טרפון דומה, בשעה שתלמיד חכם נכנס אצלו וא"ל שנה לי, מביא לו מקרא משנה מדרש הלכות ואגדות, כיון שיצא מלפניו היה יוצא מלא ברכה וטוב ". כלומר, היה לו יחס חיובי כלפי תלמידיו.


מרבי עקיבא למדנו כי התלמיד יכול לחדש דבר שלא ידעו הרב:


אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו"


התלמידים שהתפרצו אל החדר של אותם חכמים ואמרו להם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית, היו תלמידיו של רבי עקיבא (שכן הסיפור התרחש בבני ברק – מקום מושבו של רבי עקיבא). דברי התוכחה של רבי אלעזר התייחסו בראש ובראשונה אל תלמידיו של רבי עקיבא – אך הם המשיכו לא לכבד אלה את אלה ונענשו מיד לאחר התוכחה הזו במגפה מפסח ועד פרוס עצרת.


בהקשר דומה, בן זומא (התלמיד הנצחי) הוא זה שאומר לנו במסכת אבות: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". האם לדעתכם חכמים יסכימו לדעתו? בודאי שלא, הלא יש משנה מפורשת במסכת חגיגה האומרת שאדם הרוצה לעשות לו רב – עליו לברר האם אותו רב דומה למלאך ה' צ-באות אם לאו. ואילו בן זומא מחדש לנו שיש מקום ללמוד מכל אדם - בין רב, בין תלמיד, בין אדם פשוט. כך גם רבי אלעזר בן עזריה היה הנשיא שביטל את גזרתו של רבן גמליאל שמנע ממי ש"אין תוכו כברו" מלהכנס לבית המדרש והעניק מקום של כבוד והזדמנות לכל תלמיד באשר הוא.


ארבעת הבנים


כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל...


הפתחה מלמדתנו שבין אם הילד שלך חכם, בין אם הוא רשע, תם או שאינו יודע לשאל – כולם צריכים לישב מסביב לשולחנך בליל הסדר.


חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? אַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.


מעניין שאם נעיין בפסוקי התורה הקשורים לחכם נראה שנותנים לשאלתו תשובה הגותית מפורטת על פסח, ואילו כאן מצאנו שנותנים לחכם תשובה הלכתית קצרה ותו לא.


רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי - וְלֹא לוֹ. וְאִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.


גם כאן, בפסוקי התורה מופיעה תשובה עניינית לשאלתו של הרשע, ואילו בהגדה אנו מוצאים שכביכול מרחיקים מאתנו את הרשע, מקהים את שיניו ואומרים לו שאינו היה איתנו במצרים - לא היה נגאל! לשאלה זו יש כמה תירוצים, אך אחת ההבנות אליה הגעתי עם השנים היא שאילולא שנשיב את התשובה הזו לרשע – הוא לא ישאר איתנו בליל הסדר, אלא ישתעמם וילך לו. הרשע מחפש לעשות ענין ומחפש את ההתחככות איתנו, אם כן נתאים עצמנו אליו ונתן לו תשובה בהתאם.


תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם מִבֵּית עֲבָדִים.


את התם הנרפה אנו מעוררים עם סיפורי גבורה.


וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַּיּוֹם הַהוּא, יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בַּעֲבוּר זֶה". "בַּעֲבוּר זֶה", לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁמַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.


שימו לב לשינוי הלשוני – "את פתח לו", ולא "אתה פתח לו", או: "את פתחי לו". אור החיים הקדוש אומר שזהו רמז הקורא לאב לעשות עצמו רך כאישה, לאישה יש סבלנות ללמד יותר מן האיש. וכן הגמרא שואלת למה אדם מכבד את אמו יותר מאביו? "מפני שמשדלתו בדברים". האם יודעת לדבר לליבו של הבן שלה. "את – פתח לו". בליל הסדר, על האבות לנהוג כאמהות ולהכנס לליבם של הילדים.


כנגד ארבעת הבנים יש לנו ארבע כוסות. כל בן מכוון לא על פי סדר הופעתו בתורה אלא כפי מספר הכוסות שנשתו עד כה. ככל שאדם שותה יותר כוסות – האתגר החינוכי מתגבר. החכם כמעט ואינו מאתגר את אביו – כיוון שהאב שתה רק כוס אחת של יין. הרשע מאתגרו קצת יותר. התם עוד יותר, ושאינו יודע לשאל יותר מכולם. את הילד החכם הכי קל לגדל, הוא יודע ואוהב ללמוד, הוא סקרן ושואל שאלות מתאימות, ושאלתו - חצי תשובה יש בה. ההורה רק צריך לכוון אותו אל הספרות המתאימה. כשהחכם שואל "מה העדות והחוקים והמשפטים" וכו' – אנו מפנים אותו אל ספרות ההלכה - מתחילת הלכות ליל הסדר ועד ההלכות החותמות את ליל הסדר, אנו נותנים לו נקודה אליה יכוון ואת השאר הוא ישלים לבד. הילד הרשע כבר בא להתריס, הוא לא בא לשאול אלא בא לומר את שלו וללכת: "מה העבודה הזאת לכם?". הרשע רואה בעיניו רק טורח ועמל לנגד עיניו, ואינו מבין את משמעותם. אם כן יש כאן אתגר גדול יותר להסביר ולבאר לאותו רשע שבאמת צדיק הוא, עליך להתאמץ ו"להקהות" את שיניו (כיש שדרשו ש"רשע" פחות "שינו" בגימטריה יוצא: "צדיק"). התם מזמן לאביו התמודדות גדולה עוד יותר, כשהוא שואל בכלליות: "מה זאת?". הורה או מחנך גרוע ישיב לו בקוצר רוח: "מה זה? ליל הסדר". הורה טוב יודע לקחת את השאלה של התם, להרחיב אותה, ולתת תשובה מפורטת לשאלה המורחבת. זה שאינו יודע לשאול הוא הילד המאתגר ביותר. היום לצערנו רבים הם הילדים שאינם יודעים לשאול. כל היום זה שאינו יודע לשאול מוקף באמצעי מדיה ואינו מרים את ראשו מן המסך. הוא לא מתמלא בפליאה מן המציאות שאינה מרגשת אותו אלא נותר אדיש כלפיה. הוא אינו בן טיפש, הוא בן חכם – אך אדיש. עבור ילד זה יש עבודה רבה להורים, ועליו נאמר: "והגדת לבנך", מלשון "גוד או אגוד" – עלינו למשוך אותו, לקשור אותו אל הענין (או: "לכרות" אותו מן ענף האדישות ולהחזירו אל החיים הפעילים). בן זה הוא הבן המרכזי מכל ארבעת הבנים, עד שההגדה כולה קרויה בשם "הגדה" על שמו.


ניתן גם לומר כי כנגד כל בן וכל כוס ישנה ברכה מתאימה. כנגד החכם ישנה ברכת הקידוש. לרשע נותנים את הברכה השניה המופיעה בסוף ההגדה – "גאל ישראל". אם קודם לכן אמרנו לרשע שאילו היה במצרים לא היה נגאל, כעת אנו מדגישים לו שב"ה הוא נשאר איתנו בלילה הסדר והוא נגאל יחד איתנו. הברכה השלישית היא ברכת המזון המוקדשת לתם. השבח הגדול ביותר של ברכת המזון היא הפרנסה הניתנת לכל – גם לתם. "נותן לחם לכל בשר" – אפילו לתם. לבן שאינו יודע לשאול נותנים את ההלל – שהוא ההפך הגמור ממצבו הראשוני שבו הוא אינו פותח את פיו, ובהלל נאמר: "פה להם ולא ידברו". עד סוף הסדר עלינו לקדם את זה שאינו יודע לשאול לפתוח את פיו ולהלל, כפי שבהלל שבסופו של דבר כולם מהללים את ה'.


האמת היא שבכל אחד מאיתנו יש ארבעה בנים: אחד שהוא חכם – מקבל את כל מה שאנו מלמדים אותו. הרשע הוא הצד שבי שמקטרג על כל מה שאני עושה, מטיל ספק ומפקפק בכל שעל ושעל. התם שבי הוא החלק שבי שמעדיף להיות "תם" בהבנות של דברים מסוימים ואיני משאיר אותם לחקירה מרובה. ושאינו יודע לשאול – ברוב הדברים אנו כאלה, איננו יודעים בכלל מהיכן להתחיל להבין.


הגדת רב


מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ.


ראינו כי המשנה במסכת פסחים אומרת כי הכלל של ההגדה הוא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", וכי יש מחלוקת בגמרא בין רב לשמואל מהי הגנות ומהו השבח – רב אמר כי הגנות היא "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", והשבח הוא: "ועתה קרבנו המקום לעבודתו". שמואל אמר שהגנות היא "עבדים היינו לפרעה במצרים", והשבח הוא: "ויוציאנו ה' אלוהינו משם". עד כה התמקדנו בהגדתו של שמואל, וכעת נעסוק בהגדתו של רב.


לכאורה, היה צריך להקדים את דברי ההגדה של רב לשל שמואל (כבכל מקום בתלמוד), ואילו בעל ההגדה עשה הפך הדבר. בארנו את הדבר ואמרנו ששמואל מדבר על הגנות והשבח בהקשר הפוליטי (עבדים שהפכו לבני חורין), ואילו רב עוסק בגנות והשבח בהקשר הדתי-תיאולוגי (עובדי עבודה זרה שהפכו לעובדי ה'), כאשר שניהם צודקים; חירות אמיתית טומנת בתוכה גם ציר פוליטי-גשמי וגם ציר תיאולוגי-רוחני. כמו כן, מצאנו ב"הגדת שמואל" שלאחר הגנות והשבח הפוליטיים, התודה הניתנת לקב"ה היא על דווקא דבר רוחני: "ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לישראל". וכן מצאנו ב"הגדת רב" שלאחר הגנות והשבח הרוחניים, התודה הניתנת לקב"ה היא תודה פוליטית-גשמית: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אלא שבכל זאת יש להכריע איזו חירות תהיה קודמת לחברתה? וכאן בעל ההגדה הכריע שהציר הפוליטי קודם לתיאולוגי, הגשמי קודם לרוחני. וכך הכריע הקב"ה בכבודו ובעצמו, שתחילה גאל את ישראל ממצרים (חירות פוליטית) ולאחר מכן נתן להם את התורה. ואף משה עשה כן, שבתחילת דרכו היה מדינאי ורק לאחר מכן נותן התורה.


לעומת זאת, הרמב"ם מסדר לנו בהגדתו את הגנות והשבח באופן הפוך (הלכות חמץ ומצה פרק ז', הלכה ד):

"וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו..."


אם כן, בהלכות חמץ ומצה מציב הרמב"ם את דברי רב לפני דברי שמואל. בסיום הלכות פסח, הרמב"ם כותב את סדר ההגדה לשיטתו, ומתוך היכרות עם שכלו הישר של הרמב"ם - היינו מצפים למצוא את סדר הדברים כפי שציין בהלכות חמץ ומצה. אך בפועל, בהגדת הרמב"ם הסידור הוא כמו בהגדה שלנו – דברי שמואל קודמים לדברי רב. הכיצד?


אלא, שיש לחלק בין תודעה של רמב"ם "גאולי" – שמדבר על אחרי הגאולה על המצב האידיאלי, לבין תודעה של רמב"ם "גלותי" המדבר על המצב הנוכחי שבו היה שרוי בגלות. ולא מדובר בשני רמב"מים חלילה, אלא כלל גדול יהא נקוט בידינו - שכאשר הרמב"ם כותב לנו הלכות - הוא נמצא בתודעה גאולית. וכך אנו מוצאים בהלכותיו הלכות העוסקות בניהול המדינה, בהנהגות מלך המשיח, במלכים ומלחמותיהם, בקרבנות ועוד. לא היה לנו פוסק בכל הגלות שכתב הלכות לגאולה - "הלכתא למשיחא" - מלבד הרמב"ם. יתר על כן, בסדר פסח עצמו פותח הרמב"ם ומתאר מציאות שכל כולה כשישראל יושבים על אדמתם ובית המקדש קיים (הלכות חמץ ומצה פרק ח', הלכה א):


"סדר עשיית מצות אלו בליל חמשה עשר כך הוא: בתחלה מוזגין כוס לכל אחד ואחד, ומברך בורא פרי הגפן ואומר עליו קדוש היום וזמן ושותה. ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו. ומביאין שלחן ערוך ועליו מרור וירק אחר ומצה וחרוסת וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר."


רק לאחר כל התיאור הזה עובר הרמב"ם תיאור ההלכה המעשית לימינו בתמצית:


"ובזמן הזה מביאין על השלחן שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה"


על פי החילוק שהבאנו - הכל נהיר: כאשר היהודי נמצא בגלות, מירב מאמציו צריכים להיות מוקדשים להקמת מדינה וליציאה מעבדות לחירות, ורק לאחר מכן יש מקום לדבר על רוחניות בצורה רצינית וסדורה. לא בכדי הכותרת שנתן הרמב"ם להגדה של פסח שבה הקדים את הגשמי לרוחני, היא: "סדר ההגדה כפי נוסח הנהוג בגלות". לעומת זאת, כאשר מגיעים לארץ ישראל ויש בידינו עצמאות וריבונות, אז העיקר הופך להיות הצד המחשבתי-רוחני. מבחינה זו, בימינו, לאחר ביסוס המדינה, היה מקום מבחינה רעיונית להתחיל דווקא בהגדתו של רב ולא בהגדה של שמואל – ולתת קדימה לרוחני על פני הגשמי. למען האמת, ביום העצמאות אנו עושים מעין דבר זה: בתחילת אותו יום אנו שומעים נאום שעוסק ברדיפת היהודים ובכך שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. בצהרי היום – כאשר כולם נפנים למצוות היום ועושים "על האש", מתכנסים כמה נערים ונערות ישראל בעיר הקודש ירושלים, ושם משיבים הם לשאלות על התנ"ך. בסיומו של יום, מחלקים את פרס ישראל, והזוכה בד"כ מזכיר בנאומו את חשיבות החינוך והרוח.


מתחילה, עובדי עבודה זרה היו אבותינו