לוט - כרטיס ביקור

נעים (או לא) להכיר – לוט בן הרן. לוט הוא אחיינו של אברהם, שהרי אביו הרן הוא אחי אברהם. ואם נלך לפי המדרש שיסכה היא שרי, הרי שלוט הוא אחיה של שרה. אביו הרן לא היה עקבי בדרכו והיה מתלבט אחר מי ללכת – האם אחרי אברהם אחיו ואמונתו בה' או אחרי נמרוד המורד במלכות שמים? בסופו של דבר, הוא החליט שלא להחליט עד שיראה מה יעלה בסופו של אברהם, האם ינצל מהכבשן או לא? וכלשון המדרש: "היה שם הרן עומד. אמר: אם ינצח אברהם - אומַר: 'אני של אברהם', ואם ינצח נמרוד - אומַר: 'אני של נמרוד'. לאחר שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרו לו: של מי אתה? אמר להם: 'של אברהם אני!' נטלוהו והשליכוהו לאור, ונכמרו בני מעיו ויצא ומת על פני תרח אביו". לוט בנו של הרן ילך בדרכו ויהיה כמותו – הפכפך, תועלתני, ונכנע לדרישות אחרים.


את לוט היתום לקח דודו אברהם לאימוץ תחת חסותו. למעשה, לוט הוא העד הגדול לפעילות הענפה של אברהם ושרה בחרן. הוא ראה את פעולת עשיית נפשות שלהם ("את הנפש אשר עשו בחרן") והכנסתן תחת כנפי השכינה. אם היה לוט בוחר ללכת בדרכי דודיו הוא היה נעשה למגדלור של קירוב ואחדות. אך לוט, כאמור, הוא הפכפך. ברגע שהוא מתחיל לגלות עצמאות כלכלית -הוא נוטש את דרכו של אברהם. המורה נחמה ליבוביץ' ז"ל כבר שמה לב לכך שהכתוב מתאר באופן שונה את ירידתם של אברהם ולוט למצרים מעלייתם ממנה. בירידה נאמר: "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם" (בראשית יב, ה) –  הפסוק מציין את האישים לפי הסדר הראוי: קודם כל שרי, אח"כ בן המשפחה, ולבסוף הרכוש. לעומת זאת, בעליה ממצרים נאמר: "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו, ולוט עמו הנגבה" (בראשית יג, א) – בעליה ממצרים הממון חוצץ בין אברהם ושרה לבין לוט.


במצרים אברם חווה הצלחה כלכלית מסחררת: "ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב" (שם, ב), רבי יצחק אברבנאל הרגיש במילים "כבד מאוד" והוא מפרש: "סיפר הכתוב שאברהם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב ובכל הקניינים המדומים, כי ברדתו מצרים – מקנהו פרץ בארץ, אבל ב(קניינים ה)נפשיים לא הרוויח כלל. די לו כשחזר למסעיו מנגב ועד בית אל, עד למקום אשר היה שם אהלו בתחילה". הדברים שאומר האברבנאל צריכים להדליק אצלנו נורה אדומה; אברהם שהיה קורא בשם ה' בכל הארץ, לא הצליח לעשות זאת במצרים. שם הצליח אברהם רק במקח ובממכר בכסף ובזהב. והדוגמא האישית החינוכית לא איחרה לבוא. לוט מסתכל על דודו הנערץ ורואה שהוא מלא במקנה, בכסף ובזהב ומדמה בנפשו שזהו עיקר החיים. לכך, גם הוא מגייס את כל כוחותיו כדי להשיג ממון: "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים" (שם, ה).  שלמה החכם אמר: "הולך את חכמים יחכם" (משלי יג, כ) – מי שהולך יחד עם החכם זוכה להידבק בחכמתו. על פי הפסוק הזה, מתבקש היה שייאמר: "וגם ללוט ההולך את אברהם היתה רוח גדולה", או: "חכמה גדולה". איזה פספוס יש כאן. לוט לא מקבל את הצד הרוחני מאברהם אלא רק את הצד הגשמי. הוא מתחיל בריבוי של צאן ובקר ולבסוף הוא זקוק גם לאוהלים ואז הוא נוטה את אהלו הרחק מאהלו של אברהם. הוא מגלה עצמאות ומפסיק להיות מבני חבורתו של אברהם. הוא וחבורתו מתרחקים מדרכו המוסרית של אברהם. רועי הצאן שלו גוזלים את יבול אדמות יושבי הארץ הכנענים ומצדיקים זאת בעיוות מוסרי משכנע; הרי כל ארץ כנען הובטחה לאברהם - ולאברהם אין יורש מלבד לוט - אם כן אפשר לקצר את התהליך; כל הארץ שייכת ללוט!


אברהם רואה את ההתדרדרות המוסרית של לוט ומתעצב. הוא פונה ללוט במילים רכות: אנשים אחים אנחנו, בחר לך את דרכך. ולוט, במקום לסרב להצעת דודו בבושה, או לכל הפחות לנהוג בנימוס ולתת לאברהם לבחור ראשונה את חלקתו – הוא נבהל להון ובוחר את החלק היפה והפורה בארץ, כיכר הירדן וסדום. הוא שכח שהוא טפל לאברם בארץ. הוא משאיר לדודו אברהם את הנגב המנוגב מכל טובה.


לוט איבד את האחווה ואת היושרה. הוא בחר ב"סדום, עמורה, אדמה וצבוים". מסביר הרש"ר הירש: סדום - קרובה למילה "שדה", עמורה - קרובה למילה "עומר", אדְמה - מלשון אדמה, העושר המינרלי, וצבוים - העושר של עולם החי. במילים אחרות: לוט רואה בארץ ישראל רק עסקאות נדל"ן, רכוש נייד ואוסף של אוצרות טבע. מה לו להמשיך ולהיטלטל אחר אברהם החורש את הארץ לארכה ולרחבה כדי לקרוא בשם ה'? הוא רוצה את הרווחה הגשמית לבדה ובזה הוא מסתפק.


אברהם חווה את הפירוד בצער גדול. נכון לעכשיו אין לו ילדים והוא בנה על לוט כממשיך דרכו. עתה דור ההמשך נטש. לכך נגלה אליו הקב"ה ועודד אותו על ידי הבטחה מפורשת וארוכה להמשכיות: "וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה - לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג, יד-יז). אברהם שומע בקול ה': "וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'" (שם, יח). כלל זה יהא נקוט בידכם: בכל מקום שאברהם מבין את ייעודו לאשורו, הוא בונה מזבח לה'.


אם כן, לוט הפסיד את הדבקות באברהם. בהמשך הדורות יקומו כמה בנות מזרעו שיזכו לשוב ולהידבק בזרע אברהם. אך לוט עצמו הפסיד ובגדול. "וַיִּסַע לוֹט מִקֶדֶם". חכמים מציינים שהמילה קדם אינה מציינת רק מרחק וכיוון גיאוגרפיים אלא כתיאור מרחק רוחני "הסיע את עצמו מקדמונו של עולם, אמר: אי אפשי באברהם ואי אפשי בא-לוהיו". האברבנאל מסביר את המילה קדם כמציינת זמן קדום. לוט הסיע את עצמו מן האהבה הקדומה שהייתה לו עם אברהם. ובאמת ניתן לומר שמדובר באותה האהבה; ומי שמסוגל לבגוד באהבת ה"קודמים" שלו, דהיינו בני המשפחה שלו, שהחיו אותו גשמית ורוחנית – הוא זה שמסוגל לבגוד גם באהבת אלוקים ולהסיע את עצמו מקדמונו של עולם. חכמים אמרו זאת במילים ברורות: "כל הכופר בטובתו של חברו -לבסוף כופר בטובתו של מקום". לוט כפר בטובתו של דודו אברהם שגדלו וטפחו, לסוף הוא כפר בטובתו של המקום ברוך הוא. לכך נאמר בזוהר הקדוש: "לוט הוא הנחש, לוט הוא יצר הרע". כרוצה לומר: הדרך הזו של להיות נטפל לאחר, לקחת רק את הטובות ולעזוב – זו גם דרכו של יצר הרע שנטפל לאדם, לוקח ממנו את הטוב ומסתלק.


(תודתנו נתונה לנתן אוזנה הי"ו שסיכם את הדברים משיעורו של הרב).