להתקדם בסתם יום של חול

יעקב הבורח מחמת עשו אחיו זוכה לחלום נבואי ולהבטחה אלוהית "הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך". כשהוא קם משנתו ומציב מצבה הוא נודר לה' ומציב תנאי "אם יהיה א-לוהים עימדי ושמרני בדרך הזה". והדבר מוזר: הרי ה' כבר הבטיחו שישמור אותו ומה מקום יש להוסיף תנאי ונדר?


ניתן לומר שיעקב ידע שחזיונות גדולים וכבירים ככל שיהיו אין כוחם יפה לפרנס את הנפש אלא לשעה, לימים ואולי לכמה שבועות. טבע האדם ונטייתו החומרית עם מרוצת שטף חיי היומיום משכחים את השעות הגדולות. וכשיבואו ימים אפרוריים בחברת לבן הארמי ותחבולותיו הציניים, לא יהיה מספיק כוח בחזיונות העבר כדי להחיות את ההווה ולפרנס את העתיד. 


אחרי שיעקב שמע הבטחות גדולות נפלאות ונצורות על עתידו הוא קם ללכת. "וישא יעקב רגליו וילך" רש"י מסביר כיוון שנתבשר בשורה טובה – נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת. לא הרגליים הם שהובילו את הגוף אלא הלב הוא שהצעיד את הרגליים. אך המפגש עם לבן המבקש להצר את צעדיו מיעט את התלהבות הלב. שם בימי החושך יעקב הזכיר לעצמו את נדריו האישיים והתעודד. בכוח נדריו הוא המשיך להתקיים עד שביום מן הימים נגלה ה' אליו והזכירו שהגיע העת לקום ולקיים את אשר נדר.


כך צריך כל אדם לקשור עצמו בהתחייבות. לא לסמוך על הארה ושעת גדלות שיעשו את העבודה. אין כוח בחוויה חד פעמית גדולה ככל שתהיה כדי לשנות את האדם ולהבטיח את עתידו. הטבע החומרי שבאדם מדחיק את חווית ההתפעמות. ואפילו בני ישראל, אחר שחוו ניסים גדולים כקריעת ים סוף ומעמד הר סיני - חטאו בעגל.


בתפילת התשליך לראש השנה שכתב הרב חיד"א אנו מבקשים "ורשפי התעוררות לבנו באהבתך ובתורתך יתמידו ויתרבו ללא הפסק". זו בקשה שמזכירה את המציאות העגומה; מעטים הם הזוכים לכך שהניצוצות ילהבו אצלם בלי הפסק. רוב בני האדם חיים בין ניצוץ לחושך או לסתם יום. צריך לדעת לנהל את הזמן שבינתיים, לתכנן את העשייה הנכונה שתהווה עוגן יציב ובטוח בסתם ימים של חול.

פוסטים קשורים

הצג הכול

פנינים לפרשת ויצא

"והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" – כתבו רבותינו ז"ל (מדרש רבה, וירא, פרשה נ' סימן ט', וכן ויצא פרשה ס"ח סימן י"ב) שמלאכים אלו שעלו בסולם נדחו ממחיצתן קל"ח שנים מפני שתלו הגדולה בעצמם בהפיכת סדום כ