זה הזמן לסלוח

אחרי מות יעקב חששו האחים מהבאות: "לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". יש תקדים מבשר רעות במשפחה, הדוד עשיו אמר בליבו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". במיוחד כשראו שיוסף זוכר את מאורעות העבר, ובעוברו על יד הבור שהשליכוהו התעכב שם והודה לה' על הצלתו. הם משלשים בבקשה לסליחה את המילה "נא". נפלו לפניו ואמרו הננו לך לעבדים. ויוסף הצדיק שלא עלתה על ליבו שום מחשבת נקם בכה, הרגיע אותם והבטיח להם שמעתה הוא יכלכל אותם ואת ביתם.


מסופר על רבי ישראל סלנטר שנסע פעם ברכבת מהעיר קובנא לוילנא וכדרכו נסע לבד ללא מלווים. לבוש היה כאחד מבעלי הבתים, ישב בקרון שנועד לעישון ועישן סיגריה. אברך שישב בקרבתו, פנה אליו בגסות ואמר לו שאינו סובל את ריח העשן. ר' ישראל לא ניסה להצטדק שהקרון מיועד למעשנים, אלא ביקש את סליחתו וכיבה את הסיגריה.


לא עברו רגעים מועטים ושוב נשמע קולו הנרגז של האברך: "אי אפשר לשבת בד' אמותיו של הזקן הזה, הוא עושה ברכבת כבתוך שלו, פותח את החלון ולא מתחשב בשאר הנוסעים!" ר' ישראל התנצל בנעימות: "סלח לי, לא אני פתחתי את החלון, אך אם הדבר מפריע לך אסגרנו". קם וסגר את החלון. כשהגיעה הרכבת לוילנא יצאו כל בני העיר להקביל את פניו של גאון ישראל. ראה האברך ותמה להתקהלות זו, ניגש לאחד הממתינים ושאלו, תמהו עליו: "אינך יודע כי רבי ישראל מסלנט בא?" חשכו עיניו של האברך, הלך לאכסניה וכל הלילה נדדה שנתו. למחרת הלך ברוב בושה לבקש סליחת רבי ישראל ששהה בבית חתנו. בטרם הספיק לפצות את פיו הקדימו ר' ישראל בסבר פנים יפות והתעניין בשלומו.


האברך הנדהם פרץ בבכי תוך בקשת סליחה ומחילה. ר' ישראל עודדו שלא יצטער, וגילה לו שאין בליבו שום טינה חלילה, ודיבר עימו ארוכות במוסר. כשעמד לצאת, עצרו ר' ישראל ושאלו: "שמא תאמר לי לשם מה באת לוילנא?" האברך גילה לו שבא לכאן להשיג "סמיכה" לקבלת היתר שחיטה, צהל ר' ישראל ואמר: "בידי לעזור לך להשיגה, חתני הוא מראשי הרבנים בעיר, ואני אדאג לכך שייתן לך מה שאתה צריך". ואכן סידר רבי ישראל לאברך פגישת היכרות עם חתנו רבי אליהו אליעזר גרודז'ינסקי, ומיד החל לגלגל עמו שיחה בהלכות שחיטה, בדיקות וטריפות. אך האברך לא עמד ברמת המבחן כראוי ולא קיבל את הסמיכה המיוחלת. ניחמו ר' ישראל באומרו: "ודאי יגע אתה מן הדרך. תנוח מעט, תעשה חזרות ותבוא למבחן חוזר".


עברו ימים אחדים והאברך לא חזר. ר' ישראל, שהצטייד בכתובתו מראש, הלך בכבודו ובעצמו לפונדקו ושאלו מדוע אינו שב, השיב הלה: "מחזיק אני טובה לרבינו, הוא פקח את עיני, כעת מכיר אני את מקומי שאיני ראוי להיות שוחט" . בתגובה ר' ישראל עודדו והמריצו לחזור ללמוד היטב את הלכות שחיטה. ולא הרפה ממנו עד שמצא לו שוחט מובהק שילמדו את כל הדינים, וכל אותו הזמן סיפק לו  את כל צרכיו. לא עברו ימים רבים ועמלו של ר' ישראל נשא פרי, האברך למד במרץ ושקידה את ההלכות, השתלם כשוחט מומחה, והוסמך ע"י כמה רבנים גדולים, ולא נתקררה דעתו של ר' ישראל עד שמצא עבורו תפקיד בקהילה הגונה.


כששאלו את ר' ישראל: "כל כך למה?" השיב: "כשבא אלי אותו אברך וביקש את סליחתי, אמרתי לו כי אני מוחל לו במחילה גמורה ואין בליבי עליו שום טינה, ובאמת אמרתי את הדברים בלב שלם, אך היות ואני רק בשר ודם חששתי שתישאר בליבי מעט הקפדה עליו, לכן השתדלתי להיטיב לו כדי שאהיה בטוח שהוצאתי מליבי כל חשש טינה".


כך נהג יוסף עם אחיו, לא רק שסלח להם על העבר אלא ניחם אותם ודיבר על ליבם והגדיל להבטיח להם את העתיד "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם". בכך הוא מחה כל עקבות של טינה ונטירה.