הקשר בין שירת הבקשות לפרשת משפטים

שירת הבקשות הירושלמית פותחת בפיוטו של ר' אברהם מימין : "אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן, הַשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם מִכָּל רַעְיוֹן", ומסתיימת בפיוטו של ר' אברהם אבן עזרא במילים: "וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּעָלְמָא". הפתיחה והסיום נראים כסותרים זה את זה - איך יתכן שהקב"ה מצד אחד נעלם ומצד שני מתגלה בעולם?


אלא, שיש דרך בה הקב"ה מתגלה בעולם - דרך המשפט, ובפרט: דרך הדיינים. כאשר הדיין דן דין של אמת, אז נאמר: "אלוהים ניצב בעדת אל, בקרב אלוהים ישפוט". ואם חלילה הדין איננו דן דין אמת, אז נאמר עליו: "משוד עניים, מאנקת אביונים - עתה אקום יאמר ה'" (תהילים יב). מגמת ההיסטוריה כולה מכוונת למשפט - "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" - ע"י המשפט מתגלה מידת הצדק בעולם, וכשיש צדק - כל טענות בני האדם משתתקות, רואים שיש אדון לבירה וכתוצאה מכך שמו מתקדש בעולמו.


רעיון זה מתגלה גם בפסוקי מזמור קמ"ו אותו אנו אומרים יום יום בפסוקי דזמרא:


"ז: עושה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים, ה' מתיר אסורים:


ח: ה' פוקח עורים, ה' זוקף כפופים, ה' אוהב צדיקים:


ט: ה' שומר את גרים, יתום ואלמנה יעודד, ודרך רשעים יעוות:


י: ימלוך ה' לעולם, אלוהיך ציון לדור ודור, הללויה"


לא בכדי הצדיק ממוקם בפסוקים אלו בינות העשוקים, הרעבים, האסורים, העורים, הכפופים, הגרים, היתום והאלמנה - כל אלו מסמלים את החלקים היותר חלשים בחברה; הגר - הרי הוא כגרגר, נע ונד בארץ וחסר שורשים הוא. היתום - אין לו אלא תמימותו ותמותו שתראה לו הדרך לילך בה, והאלמנה - הרי היא כאילמת ופיה קפוץ. האזרח הצדיק, הלא הוא ה"יציבא" (בתרגומו של אונקלוס) הוא זה שתפקידו להעניק להם את היציבות החסרה להם. הצדיק ממוקם אם כן לא בסמוך לרשע, וגם לא בסמוך לחלקים חזקים יותר בחברה, אין הוא שרוי במגדל השן ומתעלה לבדו או מנהל דיונים פילוסופיים עם הרשע, אלא בתוך עמו הוא יושב, מסייע במידת האפשר לנדכאים ומעורה הוא עם הבריות. צדיק שכזה יאמר עליו "ה' אוהב צדיקים". ובזכות צדיקים שכאלה, ה"משפט" שעושה ה' (בפסוק ז) מתגלה באופן הראוי, עד כי: "ימלוך ה' לעולם, אלוהיך ציון לדור ודור".