העיקר הכוונה

יוסף ואחיו חזרו מהלוויה של יעקב אביהם בארץ כנען ואז אחי יוסף חוששים שיוסף יסגור איתם חשבון ישן ומתוך כך הם ממציאים צוואת סליחה בשם יעקב אביהם: "כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך".


המדרש מביא שתי סיבות שהדליקו את הנורות האדומות אצל האחים. הסיבה הראשונה: כל עוד היה יעקב בחיים נהגה המשפחה להסב יחד. עם מותו של יעקב הפסיק יוסף את ההסבה המשותפת מתוך כוונה טובה "הוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר: לשעבר אבא מושיבני למעלה מיהודה שהוא מלך, ולמעלה מראובן שהוא בכור. ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהם". יוסף לא רוצה להצטייר כמי שמתנשא על האחים בהיפוך מוחלט מרצונו בימי נעוריו. הוא לא רוצה לשבת מעליהם. אך הם חושדים שמא יש בלבו עליהם.


הסיבה השנייה לחששם: בחזרתם מהלוויית אביהם בארץ כנען "הלך והציץ באותו הבור" שאליו זרקוהו. כוונתו הייתה להודות לה' על הצלתו אז ועל סגירת הפער שבין הבור אל כיסא המלוכה. אולם עבור האחים השהות שלו על יד הבור מסמלת זרע פורענות ותזכורת אילמת שמא יפעל יוסף מתוך רגשות נקם וישיב להם כרעתם.


שני מדרשים אלו מציגים את יוסף כאיש של כוונות טובות ונעלות. אך הכוונות הטובות שלו לא מצליחות לעבור אל האחים. כמה פעמים אנחנו מתכוונים לדברים טובים אך מעשינו מתפרשים שלא כהוגן. האם אנו פטורים מלהסביר את כוונותינו? על כן ראוי לכל אדם שיצא מעצמו ויבדוק כיצד הזולת מבין את כוונתו. שיחשוב כיצד המעשה שהוא עושה עלול להתפרש בעיני המתבונן מבחוץ. רק כך אפשר לתקן את החברה ולנקות אותה מחששות. יוסף שומע את דברי אחיו ובוכה "כך אחי חושדים אותי!" (שם) הראש שלו היה במקום אחר, הכוונה שלו הייתה רק לטובתם אבל הם לא יכלו לפרש את דבריו כראוי.