הספד בסיפור

בימי השבעה על פטירת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל ביקשוני שאכתוב הספד ויצא לי מעשה והוא "מתיר עגונות מיגונות":

כאשר הגיע מרן הרב עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה לבית דין של מעלה, ציוה ה' למלאכיו גיבורי כוח עושי דברו: אדם זה אדם גדול הוא, יושב על מידין הוא, פוסק הלכות לרבים, מתרץ קושיות ומיישב סתירות, ראוי שתדינוהו כפי שהיה הוא דן את הבריות במידה כנגד מידה. ראו, איך היה מטה הדין כלפי חסד, רואה בעשקם של הבריות, בוכה בצערם ויוצא בכל כוחו להושיעם ולהרגיעם, אף אתם תנהגו בו כך.

התחילו מעשיו נפרטים לפני בית דין של מעלה; ביום פלוני דן דין אמת לאמתו ומשם רץ ברגליו למסור שיעור תורה לעמלי יום. ביום פלוני דן דין יתום והרנין לב אלמנה. בשעת לילה מאוחרת, הרבה אחר חצות התיר עגונה ובישר לה על כך קרוב לאמצע אשמורה תיכונה בכדי שלא תטריד עצמה בצער וחשש עד בוקר. בבוקר ראה את דמעת העשוקים הנגועים בחשש ממזרות והדיר שינה מעיניו עד שמצא להם תקנה. בכל שאר זמנו עסק בתורה ובכתיבת חיבורי הלכה. אף כי שכח מאכול לחמו ונדד שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו, לא ראה צרת עצמו אלא את צרת הבריות. וכן על זה הדרך היו מעשיו נקראים ונזכרים עד שנוכחו מלאכי השרת לדעת, כי אפילו אם ידינוהו בשורת הדין גם מבלי לשתף את מידת החסד הרחמים, בדין יטול שכרו לשכון נצח בישיבה של מעלה בצל השכינה היכן שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם.

פנו ואמרו מלאכי השרת למרן: כבודו מזומן לחיי העולם הבא. נענה הרב ואמר: במחילה מכבודכם, במטותא מכם, אותו חסד ורחמים שצוויתם לנהוג בי, כבר זכיתי בו והרי הוא שלי, וכיוון ששלי הוא ואיני נצרך לו- הרי אני מזכה אותו לרבים מכלל ישראל.

פנתה נשמתו לעבר שער גן עדן, ושיירות של מלאכי רום מפנים לו את הדרך. ראשונה יצאה לקראתו הרבנית מרגלית יוסף עליה השלום והיא לבושה לבן ככלה ביום חופתה. וכדרכה בחייה בעולם הזה- שבכל זמן שהיה יוצא חיבור חדש שלו ממכבש הדפוס הייתה שמחה וצוהלת וזורקת סביבו סוכריות- אף עתה שמחה וצהלה וזרקה סביבו סוכריות. מה הן סוכריות של מעלה איני יודע, מכל מקום שמחו הרבה זה לקראת זו. הרב כדרכו החווה לה קידה מלאת חיבה אהבה, מילות תודה והכרת הטוב. נכנסו שניהם יחדיו אל שער גן עדן ועמדו בפניהם מקהלות מקהלות של צדיקים וחסידים, פוסקי הלכה ודרשנים, מקובלים ופשטנים, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים. וכולם כולם יוצאים במחול משחקים, בשיר וריקודים, והיו מקיפים אותם כדרך שמקיפים את התיבה שעליה מונח ספר תורה ביום שמחת תורה.

לאחר שהקיפו סביבו ושמחו בבואו נפנו לברכו לשלום. נעמדו רבו חכם עזרא עטיה ואביו חכם יעקב גלה לימינו. ורעייתו הרבנית מרגלית ואימו מרת גורג'יה לשמאלו. באה משלחת ראשונה, ובראשה ראשון המברכים מרן רבי יוסף קארו ועימו שלושת עמודי הוראה הרי"ף הרא"ש והרמב"ם. "יישר כוח לכבודו על שהפיץ תורתנו" אמרו, "ששים ושמחים היינו על תורתו כל השנים, ועתה ששים ושמחים אנו בבוא אלינו נפשו, נפש צדיק ונקי, לשכון כבוד בארץ החיים". הביט מרן במרן בפליאה וקד בפניהם בענוות-חן.

במשלחת שנייה באו עשרות מרבני האחרונים, אשכנזים וספרדים, ונשקו כפות ידיו "בזכותך ידעו על קיומינו, בזכותך הדפיסו את ספרינו במהדורות חדשות". הודה להם מרן ונתן להם שלום.

במשלחת שלישית בא חכם יוסף חיים בעל "בן איש חי" ועימו חכם עבדאללה סומך בעל "זבחי צדק", ועימם משלחת חכמי בבל הדומים למלאכי השרת. עמדו בשורה ונשקוהו אחד אחד על ראשו. נענה רבנו יוסף חיים ואמר "אהובי, יליד עירנו, המשכת את דרכי בזיכוי הרבים יום יום שעה שעה, עשית לתורתי שלא תשתכח, ומה שחלקת עלי בכמה עניינים, ידעתי כי יקוים בנו "את והב בסופה" וכמו שדרשוהו חכמים: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר; "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ. וכל שכן שהרביתי בך אהבה ורוב חיבה. ועליך עמדתי בתפילה. וסוף דבר מיני ומינך התקלס עילאה". נענה חכם עובדיה ואמר: "ברוך הוא וברוך שמו".

וכרוזא קרי בחיִל כי נתן מלכו של עולם לרב עובדיה יוסף רשות לטייל בגן עדן בכל מקום שיחפוץ, ויוכל לשבת בכל מדור שיבחר. התקינו לו כיסא כמו כסאו של רבי חיא. ומה מעלתו של כיסא זה? שיכול הוא לנוע מעלה מטה וליכנס בכל ההיכלות כפי חפצו. ולמה עשו כסאו כמו כסאו של רבי חיא? מפני שהיה בדומה לו, שעשה שלא תשתכח תורה מישראל. התיישב מרן על כסאו והס השתרר בעדן, כולם נדרכו בציפייה לראות איפה יבחר הרב ללכת ראשונה.

הרב הביט בעיניו הטובות מעלה מטה ולצדדים, עיניו תרו אחר משהו שיזכיר לו את המוכר לו. לבסוף צדו עיניו את מדור התלמידים בישיבה של מעלה. היו שם אנשים קשי יום ומרובי עמל מבית הכנסת "שמש צדקה" ומבית הכנסת "אוהל רחל". מבתי הכנסת "מוסיוף" "צופיוף" "בורוכוב" ו"משיוף" שבשכונת הבוכרים. מאלו שהצטופפו בלילות שבת בהיכל ישיבת "פורת יוסף" ומאלה שכתתו רגליהם במוצאי שבת לבית הכנסת "תפארת ירושלים" לעדת היזדים. הם הביטו בשמחה והשתאות למראה קבלת הפנים לרב. הצלחתו היא הצלחתם, תקוותו היא תקוותם, שכרו הוא שכרם. הרב החווה להם בידיו, פנה אל חבריו החכמים בישיבה של מעלה ואמר: "קודם כל דברי, אבקש סליחה ממעלת כבודכם ותורתכם. האמת, עז רצוני להתפלפל עימכם. אך, מה שהלב חושק ההרגל עושק. אלו הנמצאים במדור התלמידים תלמידי ידידי הם. איתם הייתי רגיל להיות כל ימי. הם לא משו ממני והיו שומעי לקחי שנים רבות. אלך לפגוש אותם לשמחם בדבר הלכה ודרשה, במשל ונמשל ופשט חדש, ואחר כך אשובה ואתפלפל עם כולכם רבותי" ומיהר כסאו של הרב לנוע אל עבר ישיבת התלמידים.

החלו תלמידיו מקיפים בכבודו בשירה וזמרה. מהם זכו שבניהם ונכדיהם יהיו תלמידי חכמים רק בזכות הקִרבה שקרבם מרן לתורה. לאחר ששימח אותם והקשיב לכל המוצאות אותם, סמך ידו על ראשם ובירכם ביחידות אחד לאחד.

סוף סוף נפנה מרן לעסוק בדברי תורה, אך ניכר עליו שאינו במנוחה שלימה. "שמא יש כאן נשמה עגומה? אולי נשמה עם חיסרון?" שאל.

גילו לו תלמידיו כי יש נשמות כאלו שלא נכנסו לגן עדן ולא לשאול שחת, והרי הן תלויות ועומדות, עגונות ומרוחקות, וכל רגע ורגע דוחקות ומבקשות ליכנס אך שומר הפתח עומד על המשמר ואינו מניחן ליתן מנוחה לעצמם. בדומה למה שנידון בו אלישע בן אבויה. ביקש חכם עובדיה לראותן ונע כסאו לעבר פתח גן עדן. עצרו השומר בכניסה והחווה לו: עד כאן! עמד חכם עובדיה על דעתו ואמר: "כבר עשרות שנים שהתרגלתי לעסוק בתורה וממנה הייתי מוצא דרך לפתור את בעיות הדלים והאומללים. שמתי פני כחלמיש ומדרכי לא אמיש ואדע כי לא אבוש. רגיל אני לרדת ממרום כסאי אל העם שבשדות. ומה טעם לי בכיסא זה אם איני יכול לרדת ממנו לראות בדמעת העשוקים? ומה לי טעם בלימוד לשם הנאה גרידא?". לא ידע המלאך שומר הפתח מה יעשה. וכרוזא קורא בחיל: "תנו לו. בדין שייטול שכרו. משלו תנו לו. כך דרכו משכבר הימים".

נדהמו תלמידיו מאחריו ואמרו: "אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך רבנו".

יצא לו מרן חכם עובדיה מגן עדנו, התקרב אצל הנשמות הנתונות בעברי פי פחת השאול, התבונן במצבן, השתתף בצערן ואחר פנה אל הממונה עליהם ושאל: "מה נעשה בדינם של אלו"?

אמר לו הממונה: "על פי החלטת מועצת מלאכים נגזר דינם שיהיו תלויים ועומדים".

אמר לו מרן: "יואיל נא אדוני לידעני; מי ישב במועצה"?

ענה לו הממונה: "המועצה הורכבה ממלאכי דין יושבי על מידין".

"ומה הייתה דעת מלאכי הרחמים"? הקשה חכם עובדיה

"הם התכופפו בפני המועצה וקבלו עליהם את הדין". השיב הממונה.

"אם כך" פסק מרן, "החלטת המועצה בטילה ומבוטלת, אין היא מחייבת אותנו ויש בידינו לערער עליה. אינון מיכף הוו כייפי, אנן שבח לאל יתברך לא כייפינן (הם היו כפופים, אנו, תודה לאל, לא כפופים)". הביאו לפניו קרונות מלאות בתיקי האשמות. ישב חכם עובדיה על המדוכה יום וליל ופתר את כל התיקים שהתמהמהו לדונם בבית דין של מעלה, וכדרכו הטה את כולם כלפי חסד; לזה מצא תקנה מן התורה, לזה מדברי קבלה, ולזה מדברי סופרים ראשונים ואחרונים. רק אחר שסיים את כל התיקים שנצטברו על שולחן בית הדין- שב לגן עדן, ובשמחה ועזוז של עלם המשיך את סדר לימודו ממקום שפסק. ועודו דרוך ועסוק בכתיבת פסק מנומק היטב המחייב את ריבונו של עולם העושה שלום בשמי מרומיו שיעשה שלום גם בעולמו וישיב עטרתו ליושנה במהרה. 


פוסטים קשורים

הצג הכול

לדבר עם רשעים?

שני בחורים נבחנו אצל ראש ישיבה ידוע, שניהם בחורים טובים, וראש הישיבה התלבט את מי מהם לקבל. הובאו הדברים לפני מרן על ידי עוזרו. שאל מרן: למה לא יקח ראש הישיבה את שניהם? ענה העוזר שראש הישיבה לוקח רק תל

קטעים מתוך "מלך שהשלום לו"

פעם נכנס איש נכבד ומשופע ביותר לפגישה עם מרן בביתו. אחר כחצי שעה הגיעה אשתו של אותו אדם ושאלה מהרבנית: "האם בעלי נמצא פה"? הראתה לה הרבנית שהוא יושב בחדר עם מרן. נכנסה האישה ואמרה למרן: "כבוד הרב, בעל