הנחש שהציל

בכל שעת משבר במדבר היה מי שקרא לעם לשוב מצרימה בתואנה ששם היה טוב יותר. בפרקנו, בנוסף לטענות המוכרות, העם מביע אכזבה מאלוהי ישראל: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (ה). בפעמים הקודמות היו דברי הקובלנה מופנים למשה. אנשים באו ומחו בו פנים בפנים.

הפעם העם מדברים זה באוזני זה "בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה". מדברים מאחורי הגב. לשון הרע קלסי. העונש על לשון הרע הוא בנשיכת נחש, ועל כן באו הנחשים השרפים. הנחש ארסו בפיו כפי שארסו של הדובר לשון רעה טמונה בפיו.


עתה ה' מצווה את משה שיַראה לעיני העם את מעלתו לעומת אלוהי מצרים.


אלוהי מצרים הוא הטבע המיוצג על ידי הנחש. נחש האוריאוס היה מעטר את מצחו של מלך מצרים כסמל להגנת האלים עליו. אלוהי ישראל הוא שוכן שמים. משה עושה נחש המזכיר את אלוהי הטבע המצרי ושם אותו על נס גבוה. כך שהמסתכל לשמים רואה את הנחש הטבעי במלוא הדרו, מראשו עד זנבו כשמעליו הרקיע הדומה לכיסא הכבוד. לאמור: כיסא ה' נמצא מעל הטבע שמייצג הנחש. ישראל נמצאים במעלת המוסר שמעל לדרגת הטבע המצרי ועליהם לשאוף למדרגה זו מבלי לשוב ולזכור את מצרים בכל שעת משבר.


ואכן הלקח נלמד. מכאן עד סוף המסע במדבר, אף על פי שצצו עוד קשיים לעם ישראל, אינם מעלים עוד את האפשרות לשוב למצרים.

פוסטים קשורים

הצג הכול

לפרגן בנדיבות

משה שולח שליחים אל מלך אדום ומבקש ממנו שיאפשר לישראל לעבור בגבולו. הוא מבטיח לו שישראל ילכו ישר בדרך המלך לכיוון ארץ ישראל ולא יטו מהדרך אל השדות ואפילו "לא נשתה מי באר". בפשט הדברים ניתן היה לומר שמד

המקל והאבן

מרים הצדקת מתה והבאר פסקה מלנבוע. אין מים לשתייה. משה ואהרן מתכוננים ללוויה והעם השרוי במדבר הצחיח צמא למים. החום העיק והאנשים התחילו להתמרמר. אי אפשר לדרוש מאדם צמא שיברור מילותיו וידבר בסגנון מעודן.