הכנה ומעשה

העבודה הכי נעימה מכל העבודות הנעשות במשכן היא הדלקת המנורה לעת ערב. יש בעבודה זו צד רומנטי-רוחני. על פי הדין מותרת הדלקת הנרות אפילו בזר. לא צריך לחזר אחר כהן שידליקנה. הדלקתה כשרה גם על ידי זר שאינו כהן. אך הטבת הנרות ועריכתם אסורה בזר אלא חייבת להיעשות על ידי כהן. (רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ט הלכה ז). ללמדנו שגדולה וחשובה ההכנה לקראת המצוה יותר מביצוע המעשה עצמו.


כיוצא בדבר אנו מוצאים בשמחת בית השואבה. בזמן שהיה המקדש קיים, היו ישראל נקבצים אליו בכל לילה מלילות חג הסוכות והיו שמחים שרים ורוקדים עד אור בוקר. עם שחר היו יוצאים אל מעיין השילוח ושואבים ממנו מים כדי לנסכם על גבי המזבח. ניסוך המים על גבי המזבח הוא מצווה מדברי נביאים. בשאיבה עצמה אין מצוה אלא הכנה למצווה. אם כך יוצא שהשמחה הגדולה בחצר המקדש כל הלילה היא הכנה להכנה. וכל האירוע אינו נקרא על שם המצוה "שמחת ניסוך המים" אלא על שם ההכנה "שמחת בית השואבה" שעליו אמרו חכמים: "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו". ועוד אמרו חכמים שהמשתתפים בשמחת בית השואבה היו זוכים לשאוב רוח הקודש. וגם יונה נעשה לנביא מתוך שהיה שמח בשמחת בית השואבה. והמסקנה שוב: גדולה הכנה מהמעשה.


לכך חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפילתם כדי שיכוונו ליבם למקום. בהכנה הנפשית רוחנית שלהם למפגש עם ה' בתפילה הם היו משקיעים את מיטב כוחם והיא הייתה משפיעה על המעשה הבא לאחריה.


מספרים שאדם אחד הקשה לאדמו"ר: מדוע חסידיך מכינים את עצמם בטבילות במקווה ושירת ניגונים שעה לפני התפילה, אך כשהם מגיעים לתפילה הם מריצים אותה בחצי שעה? לא עדיף שיהפכו את היוצרות? ענה לו האדמו"ר: כשבונים תותח משקיעים הרבה זמן בהכנה, כי לפי ריבוי ההכנה כך תהיה איכות הירייה ודיוק הפגיעה. אך הירייה עצמה לוקחת שבריר שניה!


ללמדנו מה גדולה מעלת ההכנה ואפילו מעלת הכנה להכנה. שזוכים בה למעלות רמות אפילו יותר מהמעשה בעצמו. וסוף מעשה במחשבה תחילה.