מהבצק הנמצא בראשית העריסה, עוד לפני שנאפה, מפרישים תרומה לכוהן. זו מתנה שונה מתרומת הגורן שבה הכוהן מקבל חיטים והוא עמל עליהם ונושאם בידיו עד המטחנה, מְגַבֵּל את הקמח במים, לש את הבצק ומחכה לתפיחה ורק אז הוא ניגש לאפות.
בהפרשת חלה מהעריסה אנו חוסכים לו כמעט את כל תהליך עשיית הלחם והוא מקבל לידיו בצק מוכן לאפייה.
לכאורה, אם כבר תורמים לכוהן משהו מן המוכן במחשבה לחסוך ממנו את היגיעה, אולי כדאי שמלכתחילה ניתן לו לחם אפוי ומוכן לאכילה?
אני חושב שכוונת המצווה היא שלא להפוך את הכוהן המקבל לתלותי. אם הכוהן יקבל את לחמו מן המוכן מבלי שיהיה שותף בתהליך ההכנה במאומה, הרי שבכך תתבטל עצמאותו ואישיותו.
כיוצא בזה, כוהן העושה עיסה משלו צריך להפריש חלה. את החלה הזו הוא יכול לאכול לבדו. בציווי זה נותנים לו את ההזדמנות להפריש משלו לזולתו. וגם אם בסוף הוא אכל בעצמו את חלתו - לפחות נפשו התרגלה להפריש.
זהו סוד הנתינה: להתרגל לתת. ולתת מבלי להשתלט. לתת ולהשאיר מקום למקבל.
Comments