הוא גיבור!

יצחק אבינו מזוהה בתורת הסוד עם מידת הגבורה. הדבר המעניין הוא שאם נתבונן בדמותו של אברהם אבינו דווקא, נוכל בלי מאמץ למצוא בו סממנים של גבורה: אברהם עורך מסעות, יוצא למלחמות, נע בין ארצות ומנהל קשרי חוץ עם מנהיגי המקום. כך גם נוכל למצוא אצל יעקב אבינו, שנאבק עם שרו של עשו, הכין את מחנהו למלחמה כנגד עשו והתנהל שנים רבות מול לבן הארמי-הרמאי. ואילו אצל יצחק לא כל כך ברור כיצד מידת הגבורה באה לידי ביטוי. יצחק לא הגיב כאשר הפלישתים סתמו את בארותיו, הוא לא ניהל מלחמות, לעת זקנותו עיניו כהות ויעקב בא אליו במרמה ומצליח. מפשט הכתוב של סיפור העקדה עולה כי גם שם יצחק התנהג בפסיביות גמורה ואין בפיו דבר מלבד השאלה התמימה לכאורה: "ואיה השה לעולה?". כתוב בזוהר הקדוש שכל צדיק מתנהל בעולם הזה בשתי רוחות, אחת של העולם הזה ואחת של העולם הבא. יוצא מן הכלל הוא יצחק שבזמן העקדה ניטלה ממנו הרוח של העולם הזה והוא נותר רק עם הרוח של העולם הבא, ולכך לא נכפל שמו כשאר הצדיקים שהוכפל שמם כשקרא להם ה', "אברהם אברהם", "יעקב יעקב" וכד'. אם כן, יצחק נראה פסיבי למדי.


גם שמו מעיד על הנהגתו הפסיבית; אברהם אבינו קרוי אברהם מפני שהוא פעל בקרב הגויים והפך להיות אב המון גויים; יעקב קרוי כך מפני שאחז בעקב אחיו; ואילו שמו של יצחק ניתן לו על שם פעולה של אחרים שצחקו. במדרש נאמר: "ולמה נקרא שמו יצחק? י כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם; צ כנגד שהיתה אימו בת צ' שנים כשילדה אותו; ח כנגד שמונה ימים של מילה; ק כנגד מאה שנים של אברהם". אם כן, שמו של יצחק ואותיות שמו, כולם על שם פעולתם של אחרים! זאת ועוד, כאשר התורה מתארת את גדולתו ועושרו של יצחק, היא אפילו לא מזכירה את שמו ואומרת זאת בצורה מרומזת: "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כ"ו, יג). אם כן, איה גבורותיו של יצחק אבינו?


מכל זה אנו למדים דבר חשוב ביותר; גבורה אמיתית אינה באה לידי ביטוי רק בלחימה או בפעלתנות חוץ, אלא דווקא במקומות בהם אחרים אינם פועלים. יצחק איננו הרפתקן או לוחם גדול, הוא גר בגרר ולכאורה "נגרר" משם ממקום למקום; הוא מובל למעשה העקדה; משודך בגיל ארבעים על ידי אחרים ללא התערבות מצידו; בנו בכורו מרמה אותו כל ימי חייו. ואולם חרף כל זה, יצחק הוא היחידי מהאבות שהתפלל על אשתו שתתעבר ממנו, מה שלא מצינו שעשה אברהם עבור שרה או יעקב בשביל רחל. גבורת הזוגיות והתפילה שייכת ליצחק. לא בכדי אומרים הדרשנים כי יצחק ורבקה עולים יחד למנין "תפילה" בגימטריה. בסוף תפילת "נשמת כל חי" נאמר: "בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרוֹמָם, וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ, וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ, וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְהַלָּל", כאשר שמותיהם של יצחק ורבקה מופיעים זה כנגד זה באקרוסטיכון, כסמל לכך שפיהם היו מכוונים זה כנגד זה כאשר היו מתפללים לה'. זו גבורה אדירה.


אך לא די בכך. יצחק חופר בארות וזורע בארץ פלישתים בזמן רעב, מפני שיש בו אופטימיות ואמונה אדירה. הוא מאמין וזורע, דבר שאף הוא ביטוי לגבורה גדולה מאוד. בחפירת הבארות של אביו שנסתמו על ידי פלישתים יצחק חולק כבוד לאביו, הוא חופר אותם מחדש ולא קורא להם בשמות חדשים, אלא משתמש באותם שמות שבהם השתמש אברהם. הבארות מסמלות את המידות הרוחניות שהטמיע אברהם בעולם הזה והיו מתאימות לדרכו של אברהם. כידוע, דרכו הרוחנית של יצחק (גבורה) שונה מזו של אברהם (חסד), ואף על פי כן יצחק מזכיר את מורשת אביו וחולק לה כבוד רב. לכך, אומר רב סעדיה גאון, יצחק זכה ששמו לא נשתנה כל ימיו, בניגוד לאברהם וליעקב ששמם שונה במהלך חייהם. יצחק נשאר יצחק – וצוחק אחרון. ליצחק יש סבלנות, וכאשר הוא מגלה פערים בין הרצוי למצוי, הוא מתאזר בגבורה כנגדם. הוא שם לב לכך שעשו מרמה אותו בצדיקות מדומה, אך הוא דואג לשמור את עשו בנו קרוב אליו בבית, ועוטף אותו בחום ואהבה. זו סבלנות של מחנך דגול שמבין שכל עוד שבנו משתדל להסתיר את הרע ומראה את עצמו בפניו שהוא טוב, יש לו עדיין תקווה.


יצחק נקרא על שם העתיד, אז הוא אכן יצחק. כעת, בני ישמעאל רואים את עצמם כבני אברהם, היהודים נקראים בני ישראל, ואין אף אומה שנקראת בני יצחק. הגמרא אומרת (שבת פט) שלעתיד לבוא אברהם ויעקב לא יוכלו להושיע אותנו בדין מול הקב"ה, ואז יקום יצחק וישא ויתן עם הקב"ה ויוציאנו זכאים בדין. יצחק שומר בגבורה של איפוק וסבלנות את אבהותו עד לאחרית הימים. אכן, יצחק מי שיצחק אחרון.