הביאו את היום/ סיפור

ראיתי חצר שעל פתחה נכתב "הזר הקרב יומת" ונכנסתי. אף אחד לא יקרא לי זר. נקודה. ריח קטורת עלה בנחיריי. קולות שירה מלווים בכינורות וחלילים, נבלים ומצלתיים קידמו את אוזניי. צעדתי מעדנות אחר הקול. במרכז החצר עמד אוהל עשוי יריעות, יתדות ואדנים. נכנסתי. הבטתי בתוכו. דברים הרבה היו שם. ומכולם צדו עיניי מקלות זקופים, כמקלות שהציג יעקב בשקתות המים. חלקים ומשויפים היו. רק מקל אחד משונה היה מחבריו, שכולם יבשו ולחלוחית לא נותרה בהם, והוא נותר ירוק-עד, פָּרח פרחים, הוציא ציץ וגמל שקדים. אוהב שקדים אני ובמיוחד כשהם ירוקים. התקרבתי, שלחתי ידי לשקד והנה קול קורא אלי: "לא תיגע בו יד". נבהלתי. פניתי לכיוון הקול והנה איש גבה קומה, יפה תואר, מראה באצבעותיו הארוכות כלפי עצמו וכלפי מעלה כדרך שהיה מראה פרופסור ליבוביץ באצבעותיו.


"סליחה שהבהלתי אותך" אמר, "אני השומר כאן. יצאתי לעשות סיבוב וכבר התפלחת פנימה? כל הכבוד. זריז אתה. כבר שנים שאין כאן צורך בשמירה. אף אחד לא מתקרב. וסליחה גם על שצעקתי עליך. פשוט השקדים עדיין לא בשלים. לכשיבשילו תוכל גם אתה לטעום מהם". הודיתי בנימוס ואמרתי שהמקום נפלא והמנגינות מרגשות מאוד. האיש השיב לי בתודה והוסיף: "המלחינים והכותבים הם בניי ונכדיי".


"באמת"?! שאלתי, "גם המקל שקדים שלי הוא" "וואו אתה מושקע כאן" אמרתי. "משוקע עד צוואר" ענה.


הרגשתי מעט עצב בקולו. רציתי להפיג את התוגה שנצטיירה פתע בפניו ושאלתיו: "אדוני הנכבד מה שמך"? "קֹרַח בֶּן יִצְהָר" השיב. רעדתי. קורח החווה אליי בידו וניסה לפייס את בהלתי "קרב אל המטה, הבט בו וכמו שאמרתי יום יבוא ותוכל לאכול משקדיו". "מתי יבוא היום"? שאלתי. "התאריך כתוב במקל" ענה קרח.


קרבתי, גלגלתי את המטה ומצאתי אותיות ישנות חקוקות בו. ניסיתי כוחי בקריאה. כתב ישן היה. וכיוון שמורגל אני בפענוח כתבי חכמי ישראל מדורות שקדמונו, הצלחתי לקרוא את החקוק במטה בין הפרחים, הציצים והשקדים. העתקתי את האותיות לפנקסי, חיברתים למשפט והנה הוא במלואו: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְ-ה-וָ-ה".


הכיתי בעטי על פנקסי בתדהמה. וקורח שלא זז ממקומו שבפתח אוהל מועד צעק לי בקול גדול ואמר: "היזהר והישמר שלא לקטוף מהשקדים. עוד לא הגיע יומם. תכתוב אצלך: אסור לכם לקטוף את השקדים עד שיבוא היום". ובאומרו "היום" משך את המ"ם סופית, כפייטן מנוסה וַאִיקַץ וְהִנֵּה חֲלוֹם. פתחתי את פנקסי ומצאתי כתוב בו בדיו ירוקה: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".