אפשר להתווכח

לדתן ואבירם היו הרבה טיעונים ותלונות נגד מנהיגותו של משה. משה, כאיש אמת הזמין אותם לבוא אצלו מתוך מטרה להקשיב להם ולברר את טענותיהם אך הם סירבו: "וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם (במדבר טז, יב), אַף הֵם עָמְדוּ בְּרִשְׁעָן וְלֹא נִזְקְקוּ לַהֲשִׁיבוֹ."


הם מסרבים באמרם: לֹא נַעֲלֶה! "הִכְשִׁילָם פִּיהֶם לָרְשָׁעִים, וּבְרִית כְּרוּתָה לַשְֹּׂפָתַיִם, שֶׁמֵּתוּ וְיָרְדוּ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה". למילים יש כוח להשפיע על המציאות. גם למילים שנאמרות בדרך אגב או בצורה בלתי מודעת. זיגמונד פרויד לימד אותנו שגם מילים שנאמרו בדרך אגב, או שנפלטו מבלי משים לב משקפות את המתחולל בעומק הנפש ובתת מודע. דתן ואבירם לא מעוניינים בעומק נפשם בהתעלות שמציעה תורת משה. לא נעלה אינו רק סירוב הזמנה לאוהל משה, אלא בעיקר סירוב הזמנה להכרת המציאות והתעלות עליה.


הם ממשיכים להצליף במילותיהם כנגד משה: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מארץ זבת חלב ודבש כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, עַל מָה אַתְּ מִתְרַבְרֵב עָלֵינוּ? מַה טּוֹבָה עָשִׂיתָ לָנוּ? הוֹצֵאתָנוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁהוּא כְּגַן ה', וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הִכְנַסְתָּנוּ, אֶלָּא הֲרֵי אָנוּ בַּמִּדְבָּר וְהַנֶּגֶף מִשְׁתַּלֵּחַ בָּנוּ. הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה".


משה העניו מכל אדם לא נפגע מפני כבודו העצמי אלא מפני שדתן ואבירם לא מוכנים להיכנס לדיון ובירור ענייני: "וַיִּחַר לְמשֶׁה, לָמָּה? שֶׁאָדָם הַדָּן עִם חֲבֵרוֹ וּמִתְוַכֵּחַ וּמְשִׁיבוֹ, יֵשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ, וְאִם אֵינוֹ מְשִׁיבוֹ, יֵשׁ לוֹ צַעַר".

(במדבר רבה יח י)

פוסטים קשורים

הצג הכול

קמצוץ של נדיבות

המשפט "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא" (יט) יכול להיות מופנה לא רק כלפי מעמד הכהונה, אלא גם כלפי התרומה שנותנים בני ישראל. המלח הוא בריא ומתקיים וגם מבריא אחרים ומקיימם. משתמשים בו כחומר שימור. כך התרומה ו

הביאו את היום/ סיפור

ראיתי חצר שעל פתחה נכתב "הזר הקרב יומת" ונכנסתי. אף אחד לא יקרא לי זר. נקודה. ריח קטורת עלה בנחיריי. קולות שירה מלווים בכינורות וחלילים, נבלים ומצלתיים קידמו את אוזניי. צעדתי מעדנות אחר הקול. במרכז הח