אחריות

הרעב כבד בארץ. יעקב אינו מוכן לאפשר לאחים להוריד את בנימין מצרימה ולהציגו בפני השליט המצרי. ראובן מנסה לשכנע את יעקב ונענה בסירוב מוחלט. יהודה ממתין קצת ומצליח לשכנע את אביו. בנימין ניתן בידו ובאחריותו. מהו הגורם לכשלונו של ראובן ולהצלחת יהודה? 


ההבדל נעוץ במילותיהם ובסגנון מחשבתם.


ראובן אומר לאביו: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ; תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (מב, לז). ככה מדברים על ילדים? את כל חייו מסר יעקב על ילדיו. המילים הללו גורמות ליעקב לחרוץ דין על בינתו של ראובן, "לא קבל דבריו של ראובן, אמר: בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני?!" (רש"י). מי שמדבר כך על ילדיו שלו אינו ראוי שיתנו בידיו אחריות על ילד אחר.


המדרש מתאר שבזמן חורבן המקדש עמד יעקב בתפילה וזעקה מול כיסא הכבוד: "פתח יעקב אבינו ואמר: רבש"ע, לא עשרים שנה עבדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע, ובקש להרוג את בני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם? ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבח, לאחר שגידלתים כאפרוחים של תרנגולים. וסבלתי עליהם צער גידול בנים, כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני?". כל מהותו של יעקב הוא להיות אב לילדיו, לכך הוא מגיב למשמע מילותיו של ראובן בביטול קיצוני.


יעקב הוא איש אחראי, ויהודה דיבר אל לבו במושגים של אחריות. ראשית, הוא מדבר אתו בשפה ובסגנון שהוא מכיר. הוא מחכה עד שתכלה הפת מהבית, ואז הוא פונה אל מידת האחריות שביעקב: " שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ". במילותיו הוא כולל הן את האחריות כלפי אביו, הן כלפי אחיו וכלפי כל נכדי אביו. בנוסף יהודה פנה גם אל ההיגיון של יעקב: "בנימין ספק ייתפש ספק לא ייתפש, ואנו כולנו מתים ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הוודאי" (רש"י). את ההיגיון הזה יעקב מכיר מקרוב. זה מה שהוא עשה כאשר עמד בלחץ מפני  עשיו אחיו, אז הוא חצה את מחנהו לשניים מתוך מחשבה להציל את מי שניתן להציל "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה".


בנוסף, כאשר יהודה אומר "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ" (מג ט) הוא למעשה משתמש באותו סגנון לשוני של אביו יעקב. בסגנון זה דיבר יעקב כאשר לבן הארמי רדף אחריו בדרכו לארץ כנען והאשים אותו בחוסר אחריות ונאמנות למשפחה ולמשק. יעקב, שמסר נפשו על שניהם ביום ובלילה, השיב ללבן בהצהרת נאמנותו: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ. אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה" (לא, לח).


בנוסף, יהודה ויעקב חוו אותה חוויה; איבוד בנים. יעקב סבור שיוסף נטרף. ויהודה כבר איבד שני בנים, ער ואונן. הכאב שלהם משותף. יהודה לא מעלה בדעתו לומר "את בני תמית" אפילו לא על דרך הגוזמה.

סיכומו של דבר, יהודה קנה את אמונו של יעקב בסגנון, בהיגיון, ובחוויה הדומה והמשותפת לשניהם.