אדם הראשון מספר

שלום, קוראים לי אָדָם על שם האדמה שממנה לוקחתי. אני מסתכל באדמה. אני יודע שאליה אשוב. לפעמים זה מדכא אותי אפילו מפחיד אותי. ולפעמים זה דווקא מנחם אותי. למדתי לקחת דברים בפרופורציות. מה אני? אני רק בן אדם.


שמתי לב שהמילה אדם דומה למילה דמיון. יש לי כוח שבו אני יכול להידמות לדברים מגוונים ולא רק לאדמה. אם רק ארצה אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. אהיה דומה לזה שיצרני בצלמו. כמו שהוא טוב ומיטיב גם אני יכול להיות טוב ומיטיב. כמובן במגבלות שלי. אני לא אלוקים. אני אֲדָמָה שיכולה להיות שמים. אני סולם מוצב ארצה וראשי יכול להגיע השמימה. הבחירה בידי. אני זוכר שבאדמה שממנה לוקחתי נגעה יד אלוקים. גולמי ראו עיניו. נפיחתו בפי נתנה נשמה בקרבי.


כל יום אני צריך לשאול את עצמי מי אני? למי אני רוצה להידמות? שמתי לב שהצוואר שלי, בשונה מרוב בעלי החיים, מאפשר לי להפנות את ראשי למעלה ולמטה ולצדדים כפי רצוני. אני צריך לבחור להיכן להפנות מבטי לאדמה או לשמיים?


אשתף אתכם את המשפט שמלווה אותי הרבה שנים: "מי שמביט בשמיים לא מפחד מהארץ!"