תורת חסד מאוזנת

ידוע שבאופן כללי חכמי הספרדים מקלים בהלכה יותר מאחיהם האשכנזים והם מתפארים בכך. הרב חיד"א שבעצמו היה חצי ספרדי וחצי אשכנזי העיד שבפוגשו את גדולי דורו האשכנזים והספרדים מצא שהאשכנזים מתנהגים בגבורה ועל כן הם מחמירים בפועל, ואילו הספרדים אחוזים במידת חסד ועל כן הם מקלים. (והאיטלקים טובים משניהם כיוון שהם אחוזים במידת תפארת הממוצעת בין חסד לגבורה).

מעלה זו של ענווה הייתה חולשת הספרדים. בשביל נעימות הליכותיהם אהבת השלום ורצון האחדות לא ידעו איך לעמוד על שלהם. ולכך בזמן קום המדינה רבותינו הגדולים והענוותנים כופפו את עצמם ואת מסורתם בפני עמיתיהם הגיבורים מהאשכנזים. במועצת הרבנות הראשית לישראל ישבו החכמים הספרדים וויתרו על מסורות פסיקה ספרדיות מתוך ענווה (שלא לומר אצל חלק מהעם מתוך נמיכות קומה), והעיקר שתהיה אחדות.

עד שקם מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל ולימד את הספרדים שהם צריכים להתאזן. כי גם את מידת החסד צריך ליישם על ידי מידת הגבורה. ואם נכון ליישם שיטות מקלות בהלכה צריך להילחם בשביל כך בממסד. ולכך בתחילת דרכו הוא לא היסס לומר בקול שהספרדים הם "בעלי הבית" במסורת הפסיקה בארץ ישראל ועל כן גם על האשכנזים החיים בארץ ל"הסתפרד". בהמשך, אחרי שהצליח לבסס את הביטחון העצמי של הספרדים, הניח לאשכנזים להמשיך במנהגיהם.

זה תקציר הניתוח שלי מלימוד רב מפיו ומספריו.

לולא הרב עובדיה היינו חלילה שוכחים את כל החכמים הספרדים ממרוקו ועיראק תורכיה ומצרים ללא יוצא מן הכלל. ובאחריות, לא היה אף רב או חכם שהתקרב בפעולותיו למרן הרב עובדיה.

והכי חשוב בעיני, בזכות הרב עובדיה יש סיכוי שיום אחד נאחד באמת בין כל מסורות הפסיקה של עם ישראל, לא מתוך מחיקה של מי מהן אלא מתוך שילוב של כולן.