פרק קל"ג: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד: הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (תהילים קל"ג, א) - מזמור קל"ג מושר בהרבה מנגינות ונעימות – מזרחיות, מערביות וארץ ישראליות. כנראה שהוא מושר כל כך הרבה כדי שנפנים את מילותיו.

המפרשים מתחבטים בינהם בשאלה: באילו אחים מדובר כאן היושבים בטוב ובנעימים גם יחד? יש שאומרים שמדובר בכהנים שיש ביניהם שלום בעבודת בית המקדש, יש שאומרים שמדובר בשלום בין הכהונה למלכות, יש אומרים שמדובר בשלום בין מלכות שאול למלכות דוד – שבסופו של דבר התאחדו כולם תחת יד דוד. הזוהר דורש שמדובר כאן בתלמידי החכמים הלומדים יחד, ובשעת לימודם נדמה שהם כאויבים זה לזה, אך בשעה שהם קמים מלימודם הם חוזרים לאחווה, והשכינה הופכת להיות כאחותם.

פשט הכתוב בהמשך הפרק מורה שמדובר בשני אחים אחרים: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו" (שם, ב) – שואל המדרש (ויקרא רבה): "על הזקן, זקן אהרן" - וכי שני זקנים היו לו לאהרן? אלא, כיוון שראה משה את השמן יורד על זקן אהרן – היה שמח כאילו על זקנו ירד!". כאשר אנו קוראים את ספר בראשית, אנו רואים שהאחים במשך הדורות היו מתקנאים זה בזה: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו וכו' – ותמיד הבכור נדחה על ידי הקטן. השניים שהתחילו לתקן זאת היו מנשה ואפרים – שאף על פי שיעקב סבם ביכר את הקטן בברכו אותם, בכל זאת מנשה לא קינא בא. בספר שמות מגיע התיקון המשמעותי של חטא האחווה – אצל אהרן ומשה. משה רבנו, כאמור במדרש, רואה שאח שלו מונה לשמש ככהן גדול ושמן המשחה מנטף על זקנו – והוא שמח בשמחתו של אחיו. שמחה כזאת מנין לו? משמחתו של אהרן בו. אהרן גם הוא שמח בליבו עוד קודם לכן, כאשר משה נמתנה להיות גואלם של ישראל ממצרים, ומשה ניסה להעביר את המקל לאהרן - אמר הקב"ה למשה: "הנה אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא – וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו" (שמות ד', יד). שמחת הלב היא שמחה אמיתית – ולכך זכה אהרן שחושן המשפט יהיה "על ליבו" כי תוכו כברו. אלו האחים המתקנים את חטא האחווה, ועליהם נאמר: "הִנֵּה מַה טּוֹב" – זה משה (עליו נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא" (שם ב', ב)), "וּמַה נָּעִים" – זה אהרן שהיה נעים בהליכותיו ובהנהגותיו. "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים" – הטוב לא בהכרח מגיע בנעימות, וכאן מובטחים אנו שהאחדות תבוא בטוב ובנעימים, כפי שהיה אצל משה ואהרן.