28 נוב 2020
הרי לפנינו משל לדרכיו של הכסיל: "כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה, כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד" (משלי כ"ו, ח). אפשר לבאר כי נתינת כבוד לכסיל כמוה כנתינת אבן במרגמה (כף הקלע) המעיפה אותה למרחוק ומזיקה. יש המבארים שהמרגמה אינה מניחה את האבן לרגע קטן, ומיד עם הניח האבן בתוכה – היא מעיפה אותה למרחוק וכביכול דוחה אותה. בנמשל, מתוך שאין זה מקומו - הכבוד שינתן לכסיל לא ינוח בתוכו כלל, אלא מיד יצא החוצה. וכן יש המפרשים שמרגמה היא בגד יפה וחשוב שאין ראוי להניח בתוכו אבן פשוטה, כאשר כלפי חוץ בלבד נראה כאילו הבגד מכסה על יהלום וכדומה. כך אם אתה נותן כבוד לכסיל, הדבר עשוי להראות טוב כלפי חוץ – אך אין זה הדבר הראוי לכסיל וזה אף מסוכן, כיוון שזה יגרום לו להסתיר את איוולתו ואת מעשיו הרעים בהצלחה יתירה.
מהו אותו כבוד שאנו חוששים לתנו לכסיל? בגמרא (חולין קלג) מובאות שתי דעות בענין: "כל השונה לתלמיד שאינו הגון - כזורק אבן למרקוליס, שנאמר: "כצרור אבן במרגמה, כן נותן לכסיל כבוד". ואין כבוד אלא תורה, שנאמר: "כבוד – חכמים ינחלו, ותמימים ינחלו טוב"". אם כן, הדעה הראשונה אומרת שהכבוד הוא לימוד התורה, ומי ששונה לתלמיד שאינו הגון הרי הוא "כזורק אבן למרקוליס". מרקוליס היא עבודה זרה שדרך עבודה היא בזריקת אבנים לפניה, ואם אדם זורק אבנים עליה אפילו שאינו מתכוון לעובדה אלא לבזותה – בכל אופן יתחייב על עבודה זרה, מפני שכך היא דרך עבודתה והיה לו להישמר מן הסכנות הכרוכות בכך. כך טועה הוא הרב החושב ללמד את הכסיל תורה ובזה הוא חושב שיסיר את כסילותו ממנו. מסוכן לתת כח של תורה ביד הכסיל, כי הוא עשוי לעשות בה שימוש לרעה. דעה נוספת בגמרא: "כל העושה טובה למי שאינה יודעהּ – כאילו זורק אבן למרקוליס, שנאמר: "כצרור אבן במרגמה, כן נותן לכסיל כבוד", וכתיב: "לא נאוה לכסיל תענוג". כשאתה עושה טובה – עשה זאת למי שיודע להכיר בה ולא לכסיל שעוד עשוי לבוא אליך בטענות על כך שעשית לו טובה. את הדעה הראשונה בגמרא פסק הרמב"ם להלכה במשנה תורה (הלכות תלמוד תורה פרק ד, הלכה א): "אין מלמדים תורה אלא לתלמיד הגון, נאה במעשיו או לתם". נבאר: תלמיד הגון – ישר, תלמיד תם – שאינך יודע בו דבר רע. ממשיך הרמב"ם ואומר: "אבל אם היה הולך בדרך לא טובה – מחזירים אותו לטובה ומנהיגים אותו בדרך ישרה, ובודקים אותו, ואחר כך מכניסים אותו לבית המדרש ומלמדים אותו. אמרו חכמים: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס וכו'". לא בכדי דרשו חכמים (סוטה כא.): "אני תורה שכנתי חכמה - כיוון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומיות". מי שאינו הגון וישר עלול להשתמש בערמומיות הזאת לרעה, לכך אומר הרמב"ם שצריך ראשית כל להשיב אדם כזה למוטב ורק לאחר מכן להכניסו לבית המדרש פנימה.