16 ינו 2021

פרק י"ב: ותעמודנה שתי התודות

בפרק י"ב מתקיימת מסיבת חנוכת חומות ירושלים. נחמיה מחזק את חומותיה ודואג להאציל מרוחו של דוד המלך עליה – בשיר, במצלתיים, בנבלים ובכינורות. וכך באים להם כל הלויים וכל האנשים החשובים בעולים על מנת לחנוך את החומות, והם עושים זאת בתהלוכה מסודרת ושמחה. מפסוקי הפרק למדה הגמרא ש"אין מוסיפין על [קדושת] העיר ועל העזרות אלא במלך, ונביא, ואורים ותומים, וסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות, ובשיר; ובית דין מהלכין, ושתי תודות אחריהן, וכל ישראל אחריהם" (שבועות יד.) תהלוכה זו מלאה בשיר ובשמחה עד שמגיעים אל מקום המקדש, ואז לפתע נאמר: "וַתַּעֲמֹדְנָה שְׁתֵּי הַתּוֹדֹת בְּבֵית הָאֱלֹהִים" (נחמיה י"ב, מ). אומר המדרש: "ותעמודנה שתי התודות בבית האלוהים - תודת התפילה ותודת הקרבן". אפשר להבין שכוונת המדרש לתאר לנו אילו תודות נעמדו (נעצרו) באותה שעה – התודה של השירים והתפילה, והתודה של קרבן התודה. אך אפשר גם להבין את המילה "ותעמודנה" במובן של עמידה וקיום, ואז כוונת המדרש היא לתאר לנו את נצחיות התודה בכל הדורות – שגם כאשר אין תודת קרבן, עדיין שיר התודה ותפילת התודה לא תבטלנה. וכך אומרים חכמים במדרש: "כל התפילות בטלות לעתיד לבוא - והתודה אינה בטלה, וכל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא – והתודה אינה בטלה". דהיינו: בכל מצב שהוא, בין גלות בין גאולה – הכל יכול להתבטל מלבד לתודה. כך למשל, התפילה שלנו המלאה בבקשות - עתידה להשתנות מן הקצה אל הקצה כאשר תתקבלנה תפילתנו ברצון וגאולתנו תושלם, ומה שיוותר בה הוא ההודאה, שיר התודה יעמוד בזכות עצמו ובו נודה על כל הטוב שיש. אם כן - לתודה יש עמידה, לא עמידה של הפסקה אלא של קיום.