16 ינו 2021

פרק י"א: רֹאשׁ הַתְּחִלָּה - יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה

מי לא רוצה לגור בירושלים? ככל הנראה קשה לגור בירושלים עוד מימי קדם, שהרי בפרק שלנו העם מברכים את המתנדבים לשבת בירושלים. חכמים אומרים שמכאן למדים ש"ישיבת כרכים קשה" – קשה להיות עירוני ולגור בכרך. כפי שאמרנו בפרק ט', מלבד למתנדבים הללו נחמיה פועל להביא מעשר אדם מכל ישראל שימלאו את ריקונה של ירושלים. הכתוב מונה את הבאים לשבת בירושלים, וביניהם יש גם מבני לוי: "וּמַתַּנְיָה בֶן מִיכָה בֶּן זַבְדִּי בֶן אָסָף רֹאשׁ הַתְּחִלָּה יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה" (נחמיה י"א, יז). מתניה הוא מי שנתן את סימן ההתחלה של התפילה על ידי ניגון הודיה בכלי שיר. זהו תפקיד לא פשוט כלל וכלל, שהרי כל תפילה באה ממקום אחר בנפש ויש לה את התקווה והניגון שלה. מתניה הוא מי שידע לפתוח בכל יום ויום את המנגינה המתאימה באופן שיפתח את הלבבות. זוהי עבודת ניצוח מורכבת ביותר. דבר זה בא ללמדנו דבר חשוב – שהתפילה מתחילה בהודיה. אמנם חכמים אומרים לנו בתלמוד שתפילת שמונה עשרה מתחילה בשבח, ממשיכה בבקשה ורק אחר כך מגיעה ההודיה – אך אם נתבונן בתפילה היום יומית הפותחת את יומנו מיד עם הקיצנו מן השינה, נווכח לראות כי הודיה יש בה: "מודה אני" - "מודה" תחילה, ורק אחר כך: "אני". רק אחרי שהאדם מכיר בטובה הוא רשאי לספר לאלוהים על החסרונות שמצא במציאות – על החולים, העניים וכו'. ראש התחילה לתפילה צריך להיות יְהוֹדֶה.