פרק ב': משמרים הבלי שוא - חסדם יעזובו

הנביא יונה מושלך אל הים ודג גדול בולע אותו, ואז באה תפילת יונה המפורסמת. אדם בעל רגשות דתיים עשוי להתרגש מתפילת יונה, ואני מבקש לעמעם במקצת את הרושם מתפילתו. בפרק הקודם ראינו שרב החובל ניסה לעורר את יונה שיקום ויקרא אל אלוהיו, ויונה - אין בפיו ולו תפילה אחת לשלום המלחים, הוא חפץ בשלב זה רק במותו. וכן בתחילת הספר ראינו שיונה ברח מלפני ה' על מנת שאנשי נינוה לא ישובו בתשובה ויעוררו קטרוג על עם ישראל, מבחינתו - שנינוה תאבד. גורל העולם אינו משמעותי בעיניו.

כאשר יונה נזרק אל הים, אמרו חכמים כי הדגה שבלעה אותו היתה מעוברת בשס"ה אלפים של דגיגים שהיו שורצים וזזים ומלאי חיים ותנועתיות, ורק אז יונה נזכר להתגעגע לחיים ומתפלל על חייו. כל תפילתו היא בלשון יחיד: "קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי… כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי" (יונה ב', ג-ח).

בסוף תפילתו, יונה מעמת את עצמו עם האחרים: "מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא - חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ. וַאֲנִי - בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַה'" (שם, ט-י). מיהם אותם המשמרים הבלי שוא אותם מזכיר יונה? רש"י אומר שאלו אומות העולם העובדים עבודה זרה, שיעזבו את חסדם עם הקב"ה. ומביא רש"י בשם פרקי דרבי אליעזר שיונה אומר את הדברים כנגד המלחים. כביכול יונה אומר: אני צדיק, אני אמיתי, המלחים שניצלו חוו חוויה דתית, הם התלהבו ממנה ועל כן הודו לך, אך תכף כאשר ההתלהבות תחלוף - הם ישובו לכסלם.

הפרק מסיים בפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה" (שם, יא) - השליחות הראשונה של יונה לא נעשתה, וכעת ניתנת לו הזדמנות שניה. בגשתנו אל פרקים ג-ד כדאי שנזכור את מה שלמדנו בשני הפרקים הראשונים על האישיות של יונה, ונראה האם חל שינוי במעשיו.