19 דצמ 2020
פרק ב' פותח בשאלה רטורית נוספת: "אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ ה' אֶת בַּת צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ" (איכה ב', א). בפסוק זה מתוארת נפילה הדרגתית של עם ישראל. תחילה, באה החשיכה; כאשר הקב"ה ברא את העולם - הוא פתח ב"ויהי אור", וכאשר הוא בא להחריב את ביתו – הוא פתח בהחשכה: "אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ ה' אֶת בַּת צִיּוֹן?". כשיש חושך - לא רואים את מושא המפלה. על כך נאמר: "הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל" – הקב"ה השליך את עם ישראל ואת תפארתו למקום נמוך. כמו כן, הקב"ה כביכול שכח את עמו באותה שעה: "וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ".
פסוק זה נדרש אצל חכמים בדרך משל הממחיש כיצד עלייתו של עם ישראל למלוא תפארתו היתה הדרגתית, וירידתו היתה חדה ומהירה.: "משל למלך שהיה לו בן, בכה - ונתנו אביו על ארכבותיו, שוב בכה - ונתנו על זרועותיו, שוב בכה - והרכיבו על כתפו, טינף עליו - ומיד השליכו לארץ, ולא הוי [היתה] ירידתו כעלייתו, עלה מעט מעט וירד בבת אחת. כך נהג הקב"ה עם ישראל, מתחלה (הושע י"א) "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו" ואח"כ (הושע י') "ארכיב אפרים", ואח"כ – "השליך משמים ארץ" (איכה ב)".
זאת ועוד, כגודל המעלה של עם ישראל בשעת תפארתו כך היתה גודל השפלות ביום צרתו. התלמוד (חגיגה ה:) מספר לנו שרבי יהודה הנשיא היה מחזיק בספר קינות (מגילת איכה) וקורא בו, וכאשר הגיע לפסוק זה שבפרקנו ("השליך משמים ארץ וכו'") – הספר נפל מידו. אמר רבי: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" [מהגג הגבוה לבור העמוק]. המהרש"א שם מסביר שרבי קרא בספר הקינות כאשר היה נמצא בגג, ובהיסח הדעת הספר התגלגל מידו כשהגיע לפסוק האמור. אך הספר לא נפל לארץ (לקרקע) אלא למקום נמוך יותר ממנה – אל הבור העמוק. אז דייק רבי: "השליך משמים ארץ", ולא: "השליך משמים לארץ", דבר המלמד על גודל הנפילה; הקב"ה השליך את תפארת ישראל מהשמים ומהארץ גם יחד, כך שגם על פני הארץ הם לא מצאו מנוח לכף רגלם.
בעיניים בריאות ואופטימיות, אפשר למצוא דברי נחמה אפילו בתיאור מפלתן של ישראל. מתוך כך שישראל לא מתנהלים בירידות הדרגתיות אלא דרסטיות, יש להם אפשרות לעלות בחזרה במהירות. דמיינו שיש לפניכם יהודי שרואה ספר קודש שנופל לבור, מיד הוא רץ ומרים אותו, מנשק אותו ומחבק אותו. הספר לא יהיה נשכח ולא יהיה מונח זמן רב בבור, אלא יבוא מישהו מעם הספר וירים את הספר. כך גם גאולתן ותקוותן של ישראל – שהן גם גאולת ותקוות העולם כולו - לא תהיינה מוזנחות לאורך זמן בתוך הבור העמוק. לשם כך צריך להפנות אלומת אור אל תוך הבור, לראות את הספר, לא לשכוח אותו, ולגשת להרים אותו. דברים אלו מזכירים לי את הסיפור הידוע על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שראה יהודי שתפיליו נפלו ומיד הרים אותן מן העפר, ניקה אותן, נישק אותן וחיבק אותן קרוב קרוב ללב. אמר רבי לוי יצחק: ריבונו של עולם, ראה כמה היהודי הזה דואג לשלום התפילין שכתובות בהן אחדותך, ואתה – ה"תפילין" שלך נפלו (כמאמר התלמוד שהקב"ה מניח תפילין בכל יום וכתוב בהן: "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"), עם ישראל נפל ממעלתו, הגיעה השעה שתרים אותנו, תגביה את קרננו ותחבק אותנו קרוב קרוב אל הלב.