פרק א': בין דניאל למרדכי ואסתר

ספר דניאל ומגילת אסתר שניהם נכתבו בעומק הגלות, ושניהם מציעים לנו צורת חיים יהודית בגלות – כל אחד בדרכו. לכך, הספרים הללו סמוכים זה לזה בסדר ספרי התנ"ך.

ישנה צורת חיים יהודית בגלות של התערות תרבותית, ואותה מייצגים מרדכי ואסתר. אמנם מרדכי טוב ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, אך הוא וזרעו נותרו בסוף המגילה בפרס ואין להם חלום על מימוש הגאולה. פסגתו של מרדכי היא היותו משנה למלך אחשורוש ומתומצתת בפסוק האחרון של המגילה. דניאל, כפי שנראה במהלך הספר – מציג צורת חיים יהודית שונה בתכלית ואינו דוגל בהתערות בתרבות הנכר. כך למשל, מרדכי ואסתר נקראו בשמות פרסיים, ואילו דניאל נושא בגאווה את שמו העברי ובו שם ה'. אף לאחר שנבוכדנצר מלך בבל מעניק לו שם בבלי (בלשצאר), דניאל נותר בשלו. לא בכדי שם ה' לא נזכר במגילת אסתר ולו פעם אחת, ולעומת זאת בספר דניאל הוא מופיע כאמור בשמו של דניאל, בכל פעולות חייו ובסביבתו.

כזכור, מגילת אסתר פתחה במשתה שעשה אחשורוש אליו הוזמנו היהודים, וחכמים אמרו לנו שמפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע (במה שמסמל התבוללות תרבותית) - נענשו. לעומת זאת, ספר דניאל פותח בסיפור על ארבעה נערים יהודים שמובאים אל בית המלך הבבלי, אינם מוכנים לאכול את פת המלך ומסתפקים באכילת זרעונים. בהמשך הספר, דניאל יתפלל אל אלוהי ציון הרחוקה, יתנבא על נפילת ארבע מלכויות – שהן מבחינתנו ארבע גלויות, ועל מלכות ה' שתיגלה לאחרונה – שהיא מבחינתנו גאולת ישראל באחרית הימים. לעומת זאת, מרדכי נותר משנה למלך אחשורוש ועינו אינה לציון צופיה, הוא מסתפק בהצלת בני דורו מגזירת השמד.

על הפסוק "וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל־לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא־יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו" (דניאל א', ח), אמרו בגמרא (עבודה זרה לה:) בשם רב שדניאל גזר על שמנן של גויים שלא לאכלו. כלומר, בדומה ליין נסך ולפת גויים שאסרו חכמים, דניאל אסר גם את שמנן. ואמנם אין הלכה כמותו למעשה לכלל ישראל, אך זוהי ראייה נוספת להלך רוחו של דניאל – שמאס בגלות ורצה שיהיה סימן היכר מובהק להבדלותם של היהודים מהגויים ולמניעת התבוללותם. חכמתו של דניאל היא יוצאת דופן מזו של הגויים, וכך אמרו חכמים (יומא ז): "אם יהיו כל חכמים אומות העולם בכף מאזניים, ודניאל איש חמודות בכף שנייה – מכריע את כולם".

מעניין הוא הדבר שחכמינו זכרונם לברכה משווים בין דניאל למרדכי ואסתר גם באופן רמוז. למשל, אסתר קראה להתך שיברר מדוע מרדכי לובש שק ואפר, ועל כך נאמר בגמרא: "ותקרא אסתר להתך – אמר רב: התך הוא דניאל, ולמה נקרא שמו התך? שחתכוהו מגדולתו". את הביטוי "חתכוהו מגדולתו" אפשר להבין כירידה במעמד ובגדולה, ובאמת – הצבת דניאל המתגאה בייחוד הלאומי שלו בחצר המלך אחשורוש, זוהי אכן ירידה של ממש עבורו.

אפשר לראות את ההבדלים הללו כבר בשורשם. הלא דניאל הוא משבט יהודה, מרדכי ואסתר משבט בנימין – אחי יוסף. ליהודה יש תפיסה לאומית, ואילו ליוסף יש תפיסה אוניברסאלית. התפיסה האוניברסאלית היא טובה בשעת חוזק, כשישראל יושבים על אדמתם ובעלי יכולת השפעה על האומות. לא ניתן לקיים תנועה אוניברסאלית בגלות מבלי להסתכן בהתבוללות ובטשטוש הזהות העצמית. למען שימור זהותו העברית, חכמים אומרים לנו שיהודה הקים בית מדרש בגלות מצרים: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה" (בראשית מ"ו, כח), ולעומתו - יוסף נותר משנה לפרעה מלך מצרים עד יום מותו. מבחינה זו, דניאל מסמל את ההצלחה של שיטת יהודה ומרדכי הימיני (בן לשבט בנימין) המשנה למלך אחשורוש הוא ממשיך דרכו של 'דודו' יוסף בדרכו האוניברסאלית. לשבט יהודה יש בחינה של מלכות גם בגלות, כפי שדרשו חכמים: "לא יסור שבט מיהודה – אלו ראשי גלויות שבבבל". את ההנהגה הזאת אנשי יהודה לא מכנים בשם "מלכות", אלא בשם "ראש הגלות". כלומר, בשונה מיוסף ומרדכי שהיו "משנה למלך", מנהיגי יהודה אינם שוכחים שהם נמצאים בגלות ופניהם לארץ ישראל. וכך, דניאל איש חמודות אינו שוכח את עובדת היותו יהודי, מוסיף סייגים לבל ישכח את זהותו, ומחזיק בתקוותו לשוב למלכות החמישית – מלכות ה', שהיא מלכות שבט יהודה בארץ ישראל.